הספר "שקית ברוח" מספר על מפגשים בלתי צפויים של צעירה מבית חרדי הנפגשת עם הוויה כל כך אחרת בציבור החילוני והדתי לאומי. לאביגיל יש שאלות שאף פעם היא לא שאלה.
הסיפור בנוי בצורת מכתבים. הכתיבה בגוף ראשון התאימה לסיגל. "כילדה כתבתי יומן והכתיבה הזו נראתה לי נכונה יותר מאשר בגוף שלישי. בכתיבה בגוף ראשון הסיפור יוצא מהבטן ונכתב בצורה אישית יותר".
"לפני שכתבתי את הספר התיישבתי לקרוא ספרות ילדים מתוך ניסיון לבחון אם יש דפוס שקיים בספרות הקלאסית והיו כאלו, כמו דמות ילדותית מול דמות בוגרת ונוקשה שמתרככת עם הזמן. גם בספר שלי הדמות של ליאור, אחת מהבנות שחוזרות בתשובה, היא דמות קשוחה ומתריסה ולאט לאט נוצר קשר עם אביגיל, הדמות הילדותית והרכה".
בספר מנסה אביגיל החרדית להבין מנורית, החוזרת בתשובה, מה גרם לה לשוב למקורות. נורית ממשילה את החזרה בתשובה לעץ שלא ידוע מה הגורם לגדילה שלו, השמש והגשם או השורשים הנסתרים תחת האדמה. החזרה בתשובה היא לאו דווקא כתוצאה מ'מכת ברק' כמו שאביגיל ואנשים אחרים נוטים לחשוב.
"נכון, בהבנה שלי אי אפשר להסביר את תהליך החזרה בתשובה ברמה פשוטה. זה כמו שלושה חיילים שחזרו ממלחמה: אחד חזר בתשובה, שני התגרש או החליט התחתן והשלישי נסע ללוס אנג'לס. כל אחד לוקח את האירוע שחווה באופן שונה, כל מי שחוזר בתשובה זה ממש בגדר נס. אני יודעת על עצמי כי לבד לא הייתי יכולה לעשות את המהפך. קיבלתי המון סיוע מלמעלה. הקב"ה מאוד נוכח בחייו של בעל תשובה. הוא כביכול יורד למטה לעולם ואוסף אותנו אחד אחד".

ובכל זאת איך הדברים התגלגלו?
הייתי סטודנטית, מישהי שגרה איתי בדירה, שמעה על סמינר של תנועת 'ערכים'. אני התגעגעתי למושג 'ערכים' ולמה שקשור בו. הדרכתי בצופים, אני צופה נלהבת ובאורח החיים שלי אותו זמן של לימודי אומנות כבר לא דיברו על ערכים. אז החלטתי להירשם לסמינר, לנסוע לבית מלון לשבוע, ולפטפט קצת ערכים ולחזור הביתה, לת"א.
כמובן שגם הצורה בה הסמינר נערך משכה אותי כסטודנטית "דלפונית". הסמינר הציע כמה ימים בבתי מלון במחיר נוח. הזדמנות לנפוש בזול. לפני שהלכתי שאלתי את עצמי "ואם הם ישכנעו אותי?"... הרי לא לזה התכוונתי, אני זוכרת שאמרתי לעצמי שאצטרך לשאת באחריות. אבל באמת לא האמנתי שסמינר של 'ערכים' ישכנע אותי במשהו. ביום הרביעי של הסמינר, היה איזה סוג של צירוף של חלקים כמו פאזל ולפתע ראיתי את התמונה השלמה והבנתי שהתורה היא אמת וזה מחייב. בשבילי זה היה כמו פטיש על הראש.

מדיזינגוף למטרסדורף

בסוף הסמינר דיברתי בפני המשתתפים. אמרתי שאני מבינה עכשיו שהתורה אמת, אבל כרגע אני לא עושה שינוי בחיים שלי אבל אני מבטיחה לעצמי שלא לשכוח את מה שהבנתי. לקח לי עוד כמה שנים לרדת מהאוטוסטראדה שדהרתי עליה בכיוון מסוים כדי להסתובב לכיוון השני.
החזרה שלי בתשובה הייתה בתל אביב, בדיזנגוף, בשקט, בלי הרבה אנשים סביבי. הייתי בקשר רק עם שתי נשים דתיות ואיתן חלקתי את השאלות וההתלבטויות. התוודעתי לקב"ה, התבוננתי בחיים שלי ואספתי כוחות כדי לעשות את המעבר מדיזנגוף למטרסדוף, שם למדתי שנתיים במדרשה חרדית בשם 'נתיב בינה'".
ביצירה בצילום ובכתיבה של סיגל ניכר הרבה ממה שעברה. בתערוכה מיוחדת שלה צילמה סיגל נשים חילוניות ולכל תמונה הוצמדה תמונה של אותה אישה רק עם כיסוי ראש. התוצאה מעניינת ביותר ומעוררת מחשבה על הסטיגמות שיש לכל אדם המתבונן בהם.
את "שקית ברוח" כתבה סיגל לבקשת רב שלימד במדרשה החרדית בה למדה ועסק גם בהוצאת ספרים. הוא קיבל חלק מהסיפורים שלה מחברתה וביקש מסיגל שתכתוב ספר לבנות בציבור החרדי. הוא רצה גם לתרגם את הספר לאנגלית ולהפיץ באנגליה שם לדבריו יש דרישה לספרות תורנית ברמה גבוהה.
סיגל הרגישה שכדי ליצור בעולם הדתי היא צריכה להכיר אותו היטב ולשם כך נרשמה ללימודים במכללה בבית וגן ולמדה יהדות ותנ"ך תואר ראשון ושני. רק אז כתבה את הספר והרעיון לבחור בגיבורה חרדית צעירה, נולד מאותה בקשה של הרב.
סיגל חתמה את שמה בשם גלי עדן, שיש בו קצת מסיגל וקצת מאדלמן כדי לשמור על פרטיותה וגם משום החשש איך הספר יתקבל, בעיקר בציבור החרדי.
שם העט יצר לעיתים מקרים משעשעים כמו טלפון שקיבלה ממורה באולפנא שהיא מלמדת. "שלום גלי עדן קראתי את הספר שלך ומאוד אהבתי. השם שלי הוא..." "וכאן", מספרת סיגל "עצרתי אותה ואמרתי, 'לפני שאת ממשיכה, אז אני סיגל אדלמן, המורה לצילום מהאולפנא...' עד אז לא היה בינינו כל קשר אבל במפגש הבא בחדר המורים קיבלתי ממנה כזה חיבוק והיה לי ברור שזה חיבוק לגלי עדן...".

הנושא של חזרה בתשובה מעסיק אותך, למה?
כי אני חוזרת בתשובה... אבל מעבר לכך, הנושא של זהות אישית מרתק אותי וכמי שמחזיקה בכמה זהויות: חילונית, חרדית ודתית ציונית, זה חומר מרתק בעיני. אבל הספר הבא, לא נוגע בכלל לחזרה בתשובה. עולים בו נושאים כמו גוש קטיף ובעיקר הקשר שלנו לאדמה הזו. גם בספר הצילומים שלי שעומד לצאת, הנושאים הם חומרים שקשורים לעם שלנו, השואה, פיגועים עלייה ועוד. בתוך עמי אני יושבת ובזה עוסקת.
הדתי לאומי, החרדי והחילוני מתקרבים אחד לשני בספר, זה לא קצת ימות המשיח?!
"אחד הדברים שעמדו לנגד עיני זה השנאה והניכור בין המגזרים השונים והיה כאן איזה ניסיון לקרב ביניהם. זהו ספר הומניסטי. הוא מראה שבין בני האדם יש משהו משותף. הספר מנסה לשבור את הסטיגמות ולראות מה דומה בין הדמויות. היה לי חשוב להדגיש את הקולות השונים, של החרדי, של החילוני והדתי לאומי, באופן שיישמע ולא באופן מתריס שמרחיק ואוטם. אני לא מאמינה בויכוחים. לדעתי אין מנצחים בהתנצחויות. היכולת להקשיב ולהכיל את השני היא קריטית עבורנו. התקשר אלי אדם שהציג עצמו דתי ציוני וסיפר שעם אחיו החרדי הוא מתווכח במשך שנים. קראתי את הספר שלך, הוא סיפר ואבריימי (דמות בספר) הרגיע אותי...
בעיני זה הכוח האדיר של ספרות, היכולת לחוות דמות אחרת ושונה ולהבין דברים מחדש.

למי הספר מיועד?
הספר מיועד לנוער ומבוגרים. כשכתבתי את הספר השתדלתי לכתוב אותו לציבור החילוני. כתבתי באופן שחילוני ממוצע יוכל להבין את הספר ולגעת בנושאים של דת ואמונה באופן שלא ירחיק אלא יקרב. אני יודעת שמכל המגזרים קראו אותו.

אילו תגובות קיבלת?
מישהו ממאה שערים התקשר אלי ואמר לי שהספר חיזק אותו. קיבלתי מכתב מרגש מראש ישיבת הסדר שכתב שהוא מחכה לספר כזה כבר שנים כי הוא משלב סיפור אהבה עם קדושה. הוא גם העיד שילדיו עברו תהליך רוחני עמוק עם קריאת הספר. אישה חילונית התקשרה ואמרה לי שהיא קראה את הספר שלי ובעקבות כך היא רשמה את ביתה לאולפנא. בעיני זה דבר גדול. אני לא זוקפת את זה לזכותי", היא ממהרת להצטנע, "אני לא חושבת שאני יכולה להחזיר בתשובה, זהו תהליך שאדם עובר בעצמו. אבל אפשר לפתוח לאדם דלתות ולספק לו חומרים שיסייעו לו להתקרב".

לקישור לכתבה:http://www.myim.co.il/main.php?mod=newsOpen&articleID=967