התערוכה כוללת עשר קוביות שקופות . בכל קוביה מופיע בחלק הקדמי פנים של דמות ובחלק האחורי תמונת מקום מגוש קטיף אשר הדמות קשורה אליו. אותה תמונה של פנים מופיעה גם בצד השני וצופה כל הזמן לעבר המקום בגוש קטיף. הקשר למקום המופיע בתמונה, הוא קשר של חיבור בעבר למקום מגורים, עבודה, תפילה משחק וכדומה. היום הקשר מתקיים בזיכרון.

הצילומים צולמו כמובן לפני ההתנתקות ומיד אחר-כך ניסיתי לאתר את האנשים הקשורים למקומות. הראיתי את צילומי המקומות לאנשים שונים והם ידעו לקשר אותי בשיטת 'חבר מביא חבר' ולמסור לי מספרי טלפון של אנשים הקשורים לתמונות. ביקשתי מהמצולמים לחשוב על המקום המצולם, בזמן הצילום. וכן לספר מעט על המקום ומה הוא עבורם.

העבודה איננה פוליטית, היא עבודה המציגה את כאבו של הפרט אשר נתלש ממקום מוכר ואהוב לשום מקום בחייו כרגע, ונותר קשור לתמונת העבר בקשר של זיכרון וגעגועים. לא יכול להתקרב למקום אך גם לא להתנתק ממנו.

המילה 'מקום' היא בעיני מרכזית בכל מה שקשור להתנתקות. הצילום מטבעו הוא דו-מימדי ואינו תופס מקום. הפתרון הוא יצירת קוביה שיוצרת חלל, מקום, ועם זאת מדגישה את קיומם המרחף של הדמויות והמקומות, כלומר גם את האין-מקום.

כאשר אנו מתבוננים מנקודות מבט שונות, אנו רואים את הדמות מתחברת אל הרקע שמאחוריה, אולם כשנמשיך לנוע הדמות תתנתק ותישאר לרחף. התרחשות שמשקפת את 'ההתנתקות' . אנשי גוש קטיף שנותקו מביתם ממשיכם ומתגעגעים ממשיכים וחולמים, נזכרים אך שוב ושוב מתנתקים, מכורח המציאות. שוב אינם שם.

הקוביה השקופה טעונה במשמעויות רבות שחלקן נרמזות בטקסט המצורף לתערוכה. ניתן לראות בה בועה, כפי שנתפס הגוש בעיני חלק מהציבור, היא מזכירה את החממות שאפיינו את הגוש, היא מייצגת מקום קטן שרומז על הדחיסות בה חיים האנשים היום, והיא גם נותנת את תחושת הריחוק הקיים היום מאותם מקומות שכבר חרבו. הזכוכית הופכת את המקומות לבלתי נגישים, מצועפים, קיימים בזיכרון, בגעגועים.

* * *