האומנית סיגל אדלמן חזרה בתשובה כתגובת נגד לשנאת הדת במדרשה החילונית לאומנות בה למדה. היא עשתה את הדרך לדת במוסד החרדי "נתיב בינה" , ומשתייכת כיום לציבור הדתי לאומי. בתערוכת הצילומים שוברת הסטיגמות שלה "נשים בשחור לבן" היא מציגה דמויות נשים מכל המגזרים, ומוכיחה שאחרי כל המפריד יש גם הרבה משותף.
מן התמונה התלויה על הקיר ניבטת אלי דמות של אישה חרדית. ראשה חבוש בשביס והמבט שבעיניה עמוק. מתמונה אחרת ניבטת אלי דמותה של אישה בשער קצוץ, בעיניה מבט תקיף ואפילו נועז. ההבדל במראה אומר כמעט הכל על ההבדלים ביניהן: באורח החיים, בשאיפות. אני מעיפה עוד מבט בתמונות והעין מבחינה שבעצם, השוני לא כל-כך גדול. לשתיהן קמטים קטנים בזוויות העיניים, לשתיהן הבעה מודאגת של אמהות, הן בנות אותו גיל לערך. בעצם, זו אותה אישה.
אותה אישה שמצולמת, עם או בלי הכובע שמשנה.
הצלמת סיגל אדלמן מציגה תערוכת תצלומי פנים המכונה 'נשים בשחור ובלבן'. מוצגים שם תצלומים של נשים דתיות-לאומיות, חילוניות וחרדיות. רובן צולמו כמות שהן, אבל כמה מהחילוניות צולמו גם כשהן חבושות בכובע. האוסף הזה של התצלומים מזמין את הצופה למשחק 'מצא את ההבדלים'. המעניין הוא שככל שמתבוננים יותר מוצאים דווקא משהו עמוק מאוד משותף ביניהם, המבע בעיניים.
התערוכה הזו נוצרה מתוך היכרות עמוקה של אדלמן עם כל אחד מהסקטורים המוצגים בתערוכה. באלבום התמונות האישי של חייה ישנם תצלומים שלה עצמה בתקופות שונות, ובכל תקופה השתייכה לאחד מן הסקטורים הללו. בתצלומי הילדות היא חילונית, בת להורים שגדלו בקיבוצי 'השומר הצעיר', בבחרותה היא בעלת תשובה חרדית, תלמידת 'נתיב בינה', וכיום היא אישה דתית-לאומית, אם לארבעה ילדים שלומדים במוסדות תורניים-לאומיים.
אישה במבט אחר
בערב הפתיחה של התערוכה זימנה אדלמן את המצולמות כולן לדיון פתוח; דיון על תדמית ועל סטיגמות, על חיצוניות ופנימיות, על המחבר והמפריד וגם על כיסוי ראש.
דודתה של סיגל היתה מהראשונות לדבר: "מה שתפס אותי בהתחלה זה העיניים, המבט, ואחר-כך הכובעים. הכובע באמת נותן סטיגמה, אבל יחד עם סטיגמה זה גם נותן יופי מסוים שאני רואה פה".
חברת ילדות של סיגל מתייחסת לנשיות המובאת בתערוכה: "בתערוכה הזו יש נשיות אחרת מזו שמוצגת בעיתונות. אמנם יש פה דתיות וחילוניות, אבל הן אחת ליד השנייה. אני רואה משהו פנימי מאוד בצילומים, משהו ייחודי בתפיסה של סוגים שונים של נשיות. אני בדרך כלל לא אוהבת להצטלם, ובכל זאת הצטלמתי. פתאום, כשראיתי את התמונה, האיכות של הצילום לא היתה כמו תמיד. השאלה לא היתה אם יצאתי מוצלחת או לא, אלא מה אני משדרת. יכול להיות שכשאת רואה את עצמך בכובע את משדרת משהו נורא אינטנסיבי. יש בתמונות האלה איכויות מאוד פנימיות ומאוד יפות".
בהמשך הסבירה אדלמן שאכן היתה בתערוכה גם קריאה לנשיות אחרת. הנשים המצולמות אינן דמויות של פוסטרים. הן כולן אמהות מעל גיל שלושים, מצולמות בשחור לבן, רובן ללא איפור. יש בתמונות משהו מאוד אותנטי.
אדלמן: "יש בתערוכה הזו עוד אמירה. אני לא יודעת אם זו עבודה פמיניסטית, אבל יש כאן איזו קריאה. בעשר השנים האחרונות יש תפיסה של האישה כגוף, ויש לזה מערכת שיווק נורא אגרסיבית... השנים על-פי התפיסה הזו לא עושות טוב לאישה. נשים מתבלות. האישה גם אומרת לעצמה: אני שווה פחות.
"בתערוכה הזו אין גוף. אנחנו רואות נשים בעלות נפש. בכוונה לא צילמתי פה נערות. אנחנו רואים כאן בשלות, מסלול החיים שהיטיב, תובנות שלנערה בת 18 אין אותן".
ההיבט ההלכתי היה גם הוא מרכיב חשוב בקבלת ההחלטות של אדלמן, וגם של חלק מהמצולמות. "התייעצתי עם רב שמקפיד מאוד בשמירת עיניים. שאלתי אותו עם יש בעיה בהצגת דמויות פנים של נשים מצולמות, והוא אמר לי: יש היום סטיגמות כאלה על נשים דתיות. להציג תערוכה ששוברת סטיגמות כאלה, זה ממש קידוש השם".
החיים לצד הסטיגמה
רותי, חברה של אדלמן, הגיעה עם תצלומים שצילמה אותה סיגל בבחרותן, עדות לאורכה של החברות. רותי היא אמנית ירושלמית שעוסקת בתכשיטנות: "חיפשתי מה מעבר לכיסוי ראש, איך אני אמצא את ההבדלים? מה מעבר? איזה עוד סממנים? העגילים? ההבעה? יש פה חידה. בטוח שיש פה חידה, והיא גם משעשעת, לא רק רצינית וכבדה.
"אני ירושלמית, ואני יושבת בחנות במרכז ירושלים, אז אני פוגשת נשים מכל מיני מקומות. הנתק הזה בין נשים דתיות לחילוניות קיים, זו הסטיגמה. אבל בחיים שלי אין אותו. אני מרגישה שיש יותר משותף מאשר שוני. אנחנו מדברות על הילדים שלנו, כולנו אמהות, לכולנו אותן צרות. והתערוכה הזו מביאה את משותף הזה".
חברה שהצטלמה עם כובע ובלעדיו מספרת מה היתה המשמעות של חילופי הדמויות עבורה: "עברתי עם סיגל שנים מסוימות, כשראיתי אותה חוזרת בתשובה. היו לנו הרבה שיחות, הרבה נסיעות ביחד. כשנעלמה לתוך חיי המשפחה ידעתי שיום אחד היא תחזור. כשקיבלתי ממנה את הטלפון, אמרתי לעצמי: או! הנה. לא משנה שעברו הרבה שנים, ידעתי שיהיה לזה המשך.
"אני לא כל-כך אוהבת להצטלם, זה לא נוח לי, אבל היתה כאן קריאה להתמודד עם תדמית... לראות מה יש בין שני העולמות. במיוחד בירושלים, שבה יש איזה דיאלוג היפותטי בין כובע ולא כובע. גם לי לפעמים בא ללבוש כובע, אבל אם אני אלבש אני אראה דוסית, ואני לא רוצה להראות דוסית.
"עכשיו אני יכולה להגיד, כבחורה שגדלה חילונית, שתמיד קיים הדבר הזה, תמיד יש איזו בדיקה. בתקופות שונות בחיים, השאלות נעמדות. לא כולם חוזרים בתשובה כמובן, אבל לשני הצדדים הבדיקה קיימת. כשלבשתי את הכובע ידענו שהיה פה אלמנט מאוד חזק. כלומר, נכנסתי לזה. נכנסתי לזה בגלל שהרבה פעמים עם עצמי נכנסתי לזה ויצאתי מזה.
"הכובע באמת נותן סטיגמה, איזו חותמת, אבל זה לא זה. יש פה שאלות זהות שאנחנו שואלות את עצמנו. אני מאמינה שלאורך כל החיים הן נשאלות, ובתערוכה של סיגל יש משהו מאוד חזק, בבדיקה הזאת. אני חושבת שבתצלום היתה גם הזמנה מצד סיגל לבדוק את זה".
ארנה, חברה טובה מהילדות: "רציתי להעלות משהו אחר לגמרי, שנוגע לשבירת סטיגמות. כשראיתי את סיגל חוזרת בתשובה קרה לי תהליך אחר של שבירת סטיגמות. הפחדים שלי היו: מה יהיה עם כל הכישרונות הגדולים שלה? מה יהיה עם הצילום, והכתיבה והשירה? אני חושבת שהחלק הכי חשוב לי בתערוכה הזו הוא שסיגל מצאה את הדרך שלה להמשיך את כל הדברים, להמשיך את הקשר עם עצמה קודם כל".
התחברות בעידן של התנתקות
אדלמן סיכמה את הדיון: "בשנות החמישים, אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהעולם עוד היה בתקופה מאוד קשה, בארצות הברית עשו תערוכה על משפחת האדם. תערוכה של מאות תצלומים שנבחרו מתוך מיליון תצלומים. התצלומים נערכו בצורה דידקטית, לפי נקודות במעגל החיים של אנשים, אנשים מכל העולם. הגישה היתה מאוד הומנית, מאמינה באדם, מלאת אהבה. התערוכה הזו זכתה למקסימום מבקרים שהיו אי פעם בתערוכה. זה מעיד על הנחמה שהתערוכה הזו הציעה לאנשים. האמירה שיש דמיון בין האנשים, יש אחווה, יש משהו גדול משותף...
"אני לא יודעת אם יש עוד עם שיש בו כל-כך הרבה סטיגמות אחד על השני, ועם זאת כל-כך סובל מסטיגמות עליו. אני, עם הגבול המפותל הזה שאני חיה בו, חווה סטיגמות. כשיש איזו פרשייה שמתפוצצת בציבור החרדי, רגע לפני שאני נורא מתרגזת אני נזכרת בחברות שיש לי בעולם הזה, ואני אומרת לעצמי: 'יש לי שם חברות שאני אוהבת, אז לא הכל כל-כך רע'. וכך גם בציבור החילוני והדתי-לאומי. מצאתי שיש נשים שעבורי הן שגרירות של סובלנות, אהבה ופתיחות, של דברים שאני מאוד אוהבת, ובמקום שהשגרירות הללו יישארו אצלי, צילמתי אותן על מנת לשתף בהן אחרים".
ובימים אלה, נראה שכמעט אי אפשר לכנס פורום של התחברות בלי להתייחס לתכנית ההתנתקות. ואדלמן אכן התייחסה:
אדלמן: "יש עוד נקודה שאני רוצה להתייחס אליה, וזה הנושא של ההתנתקות. בקהל הטוב הזה יש נשים שפועלות ומעוניינות וחושבות שטוב ונכון שישראל תצא מחבל עזה, ויש נשים שעבורן זה נראה אסון. ואלה וגם אלה אין בהן שנאה... אני מאוד יראה שאם תהיה חלילה התנתקות, היא תהיה רעידת אדמה שתסחף אחריה צונאמי של שנאה...
"הייתי רוצה להעביר מסר, מתוך חשש שהרעידה עלולה לגרוף גם את אלו שהחזיקו מעמד עד עכשיו. הייתי אומרת ששנאת חינם היא דבר נורא, אבל יותר נוראה היא שנאה מלווה בתחושה שהיא מוצדקת, שהיא לא לחינם. אנחנו יודעים שבית שני נחרב בגלל שנאת חינם. אם נצליח לא לשנוא, אולי נעשה כאן תיקון גדול של מה שהיה לפני אלפי שנים".
במהלך הדיון אכן עלו התייחסויות לעצם המפגש. חברת ילדות שחזרה בתשובה וכיום היא חרדית הגיעה עם התינוק שלה, התייחסה לחוויית המפגש: "זה לא רק התערוכה, זה מה שהיא מעוררת, זה ההלם של המפגש. פתאום ראיתי את רותי, אולי אחרי שלושים שנה... אני לא יודעת להגיד את זה במילים, אבל קורה פה משהו.
"נכון, כל אחת מאיתנו בעולם אחר לגמרי, וכשייגמר הערב הזה ואני אחזור לעולם החרדי ורותי תחזור לעולם שלה, אבל בשנייה הזו של המפגש הרגשתי שמעבר להכל, יש לנו אותנו של פעם, ואנחנו כולנו נשים, ויש משהו מאוד משותף מעבר. לא רק מעבר לכובעים, גם מעבר למטפחות ולפאות, אנחנו פשוט נשים, אותו דבר. זה משהו מאוד משמעותי, שסיגל מיישמת יותר ממני, כי היא בקשר עם החברות של פעם ואני לא".
החברות חזרו שוב ושוב על החשיבות של הקשר, על המשמעות שלו, על המוכנות של סיגל להקשיב ולתמוך גם בחוויות חיים שהן כה רחוקות מהחוויות שלה עכשיו. "לפני יומיים דיברתי עם חברה קיבוצניקית שירדה מהארץ לאוסטרליה", מספרת סיגל. "היא סיפרה לי שהיא נסעה לסידני, לאזור שיש בו הרבה דתיים וחרדים. היא שאלה את הבן שלה בן הארבע מי האנשים האלה, והוא חשב וחשב ולבסוף אמר שהם קוסמים. אמרתי לה שאני מזמינה אותם להתארח בקיץ בשכונה מלאת קוסמים..."
ריפוי בצילום
אדלמן לימדה צילום בכמה בתי ספר. כיום היא מלמדת צילום אומנותי לבגרות באולפנת 'צביה' במעלה אדומים. היא גם לומדת פוטותרפיה טיפול באמצעות תצלומים, תחום של תרפיה באומנות. היא שייכת למחזור הראשון של לומדי התחום בארץ, בבית הספר 'דאדא' בשכונת מוסררה בירושלים.
כמורה לצילום, היא נפגשה עם הכוח הטיפולי של צילום וזיהתה אותו כבר לפני שנים. כשלימדה באפרת בתחילת האינתיפאדה היא הטילה על תלמידיה לספר סיפור בתמונות. הילדים בחרו לספר סיפור של מחבל שנתפס, וזה היה סיפור עם הפי אנד. הם השקיעו בזה המון: בתחפושות, בקטשופ, בכל מה שהיה צריך עבור התצלומים. זה היה תהליך של עיבוד המציאות הביטחונית באופן שהקל עליהם להתמודד איתה. לפעמים היא נתנה לילד הכי פחות פופולרי להיות הצלם, וזה נתן לו המון כוח בידיים, המון שליטה.
במה הכוח של צילום, של פוטותרפיה שמשתמשת בצילום?
"צילום הוא שונה מציור, כי הוא לקוח מתוך המציאות, הוא סוג של מסמך. זה משנה את היחס שלנו לתמונה המצולמת. לכן אנחנו מבוהלים כשמצלמים אותנו ואנחנו לא נראים טוב. כי המצלמה כביכול לא משקרת. זה נתפס כתיעוד של המציאות. היחס שלנו אליו הוא כזה מתוך חשש כבוד ואמון. כמובן, מדובר בצילום פילם. זה יעבור מהפכה כשהעולם יעבור לגמרי למצלמות דיגיטליות".
את אומרת שהמצלמה כביכול לא משקרת. היא באמת יכולה לשקר?
"גם כשאני מביאה בסופו של דבר תצלום מוגמר, ההתערבות שלי היא בבחירה. בחירת התאורה, בחירת הרקע, בחירת התמונה מתוך שלל התמונות שנעשו. למרות שהצילום הוא עדיין מסמך. הבאתי משהו שבאמת היה, יש כאן התערבות שלי כצלמת בבחירות".
חצי נחמה
אולי התערוכה 'נשים בשחור ובלבן' מהווה גם פוטותרפיה עבור אדלמן. יש בתערוכה השתקפות של האופן שבו היא חווה סטיגמות, האופן שבו היא מנסה לשבור אותן והאופן שבו היא מנסה לשמור על קשר עם חברות משלבים שונים בחייה.
היא גדלה באשקלון למשפחה בת ארבעה ילדים. אביה נולד בבורמה, למשפחה בעלת תודעה יהודית, אבל כשהמשפחה היגרה לבירת בורמה וביקשה להיות חלק מהקהילה היהודית נאמר לה שעליה להתגייר. הם התגיירו כהלכה, והתודעה היהודית שלהם הפכה ברורה ומחוזקת עד שעלו לארץ.
"כשהגיע אדלמן האב לארץ, הוא גילה שעל מנת להשתלב בה מבחינה חברתית מוטב לו לעזוב את אורח החיים הדתי. הוא נקלט בקיבוץ כפר גלעדי וספג את ערכיו. אמה של אדלמן גדלה בשכונת רחביה הירושלמית, במשפחה מסורתית, אולם היא התייתמה בגיל עשר וגם היא נשלחה לקיבוץ של 'השומר הצעיר', "שם לימדו אותה שאין אלוקים ויש סטלין".
כשחזרה אדלמן בתשובה היה לאמה קל יותר עם התהליך, כיוון שהוא הזכיר לה את ילדותה המוקדמת. לאביה היה קשה יותר לקבל את השינוי. "יש לי תהליך נורא מעניין עם אבא שלי. הוא נורא התנגד, אבל ברגע שהוא ראה שאני לא כופה את עצמי עליהם, הוא שינה כיוון במאה שמונים מעלות. הוא קנה סירים עבורי, הוא התחיל להכין לי אוכל כשר. אני זוכרת שבפעם הראשונה שהעזתי לשים מפה לבנה על השולחן הוא חיבק ונישק אותי בהתרגשות. הוא גם מאוד אהב את השינוי במראה, שהיה יותר נשי לטעמו".
תהליך החזרה בתשובה התרחש בהיותה בת 25, בזמן שלמדה במדרשה לאומנות ברמת השרון, מדרשה שכיום מכונה 'בית ברל'. הבולטים שבין המרצים דיברו סרה בדת ובכל מה שקשור בה. אדלמן, שהורגלה לשמוע השמצות שונות על דת ועל דתיים, הופתעה מעוצמת ההתנגדות ומהטוטליות שלה. הם התנגדו לכל מה שקשור בדתיים ובדת.
"על המדרשה לאמנות יש לי הרבה דברים טובים לומר, אבל היו כמה מורים שהיו שונאי דת ממש והטיפו נגד הדת. ואז, כששומעים כל-כך הרבה השמצות, מבינים שלא יכול להיות שהכל נכון. זה נשמע יותר מדי. אז התחלתי לחשוב מה מתוך מה שאמרו לי הוא נכון ומה לא. התהליך הזה הזכיר לי תהליך שתיאר אחד העם במאמר 'חצי נחמה'. במאמר הוא מתאר איך מאשימים את היהודים בכל מיני דברים, וחלק מהדברים, מה לעשות, נכונים. ואנחנו מאמינים. ואז מגיעה עלילת דם, וכולנו יודעים שזה לא נכון, ואז אנחנו אומרים: אם זה לא נכון, אולי גם שאר הדברים לא כל-כך נכונים? ואז אנחנו מפסיקים לשנוא את עצמנו".
אדלמן חושבת שאלמלא שמעה דברים כה קיצוניים נגד הדת, אולי לא היתה מבררת אף פעם מה יחסה אל הדת באמת. "גדלתי בבית שלא היתה בו שנאת דת. בילדותי הייתי קוראת בתנ"ך, סתם מתוך אהבה. אני זוכרת את עצמי הולכת עם סבי לבית הכנסת 'ישורון'. הם היו כמו הרבה אנשים מהיישוב הישן שהיו ציוניים ועזבו, אבל היתה בהם אהדה לזה.
"בסוכות היינו הולכים לשם. זכרתי את זה לטובה, וזה היה יכול להישאר בי כגחלת עד סוף ימי. עד שבאו המרצים הללו והפיחו בגחלת הזו רוח של שנאה, ומעניין לראות מה כוחה של השמצה. יצר המרדנות שבי הוביל אותי להגיע לסמינר של 'ערכים'. לא חשבתי שאשתכנע שם, אבל אני זוכרת שביום הרביעי של הסמינר הבנתי שזה אמיתי. זה היה כמו פטיש על הראש, והבטחתי לעצמי לא לשכוח את ההבנה הזו".
נבהלת?
"מעבר לזה שנבהלתי, זה הכאיב לי, זו היתה מהלומה בשבילי. מה שמאוד הפחיד אותי זו המחשבה שאצטרך לוותר על כל עולם היצירה שלי. בשבילי לחזור בתשובה זה היה תהליך של לעקוד את כל הדבר הזה, בעצם את העצמיות שלי. אחר-כך הבנתי שבעצם זה לא מה שריבונו של עולם רוצה ממני. אבל אז חשבתי שאני מוותרת על הכל".
לא מפסיקה לשאול
לקח לה עוד שלוש שנים עד שהגיעה ללמוד בירושלים, במדרשת 'נתיב בינה' מדרשה חרדית לחוזרות בתשובה. אדלמן אמנם שינתה כיוון מאז שלמדה שם, אבל יש בה הערכה רבה למקום: "זה מקום מאוד בריא. בעלי תשובה יכולים להשתגע לכל מיני כיוונים, פתאום כל החיים משתנים וכל הקודים משתנים. שם הנחו אותנו לשמור על קשר עם ההורים, היתה הנחיה טובה מאוד".
מה קרה שעזבת את העולם החרדי?
"אני לא ראיתי את החזרה בתשובה כעסקת חבילה, שאם אני חוזרת בתשובה אני צריכה לוותר על הציונות למשל. הייתי מוכנה להתמקח על כל דבר".
אחרי שנה של לימודים ב'נתיב בינה' החלה ללמוד לתואר ראשון במכללה, והשלימה שם לימודים לתואר שני כדי שלא תרגיש "עולה חדשה בעולם הדתי".
כשנתיים אחרי שחזרה בתשובה, והיא כבת 30, הכירה את יונה, בן למשפחה דתית-לאומית שורשית שעלה לארץ מארצות הברית ממניעים ציוניים. אדלמן מרגישה צורך לדבר קצת במעלות החברה הדתית לאומית.
"אני לא נותנת ציונים. אני פשוט אומרת מה אני אוהבת בכל חברה. בעיני החברה הדתית-לאומית היא חברה מאוד בריאה, שמנסה לחבר לא להתנתק ולהתמודד עם הקושי של ההתחברות, ויש כאן קושי של חברה שמשלבת שמירה על ערכי התורה מתוך התחדשות וחיוניות".
את התהליך שעברה במעברים מחברה לחברה היא תיארה בספרה 'שקית ברוח' שיצא לאור בהוצאה עצמית תחת שם העט 'גלי עדן'. "מדובר במכתבים ששולחת נערה חרדית לנערה חולה בארצות הברית, שהיא לא יודעת מי היא. זה ספר שעוסק במפגשים. אני חושבת שהכלי האומנותי הוא כל-כך חזק, זו שפה שיכולה לשכנע ולהסביר בצורה שהיא לא מאיימת על הצופה. יש למשל אישה לא דתית שהתקשרה אלי וסיפרה לי שבעקבות הספר היא רשמה את הבת שלה לאולפנה. היה איזה משפט שתפס אותה. ספר לבד לא יעשה את העבודה, ולא אמנות ולא שיחה אחת. צריך איזושהי בשלות וסיעתא דשמיא, והרבה הרבה גורמים כדי שאדם ישנה. זה יכול להניע תהליך שכבר התבשל".
מפגשים דומים למפגשים בין הדמויות בספר 'שקית ברוח' מתרחשים בשפה אמנותית אחרת בתערוכה 'נשים בשחור ובלבן'.
הכתבה פורסמה בעיתון בשבע. קישור לכתבה: http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/4468
