מתוך הבלוג של ציפי ארצי
 

הוא היה חייל. כפוף מעט, דחוי במקצת, עגום מבט.
הוא דיבר וסיפר לי על קשייו. משסיים את סיפורו אמר לי כמי שמסכם את תחושותיו:
"אביב חיי עובר בסתיו".
הייתי בת תשע-עשרה. שתקתי, צורבת בתוכי את המילים, את הייאוש והכאב החבוי בתוכן. את העגמומיות צובטת את הלב ואת הזיקנה הניבטת מפנים נטולי גיל, ניסיתי לבטא בתצלום. ­­­­
בספר סודות וצללים ליקטתי עשרות משפטים וציטוטים ששמעתי מבני משפחה, חברות, ואנשים שחייהם הצטלבו בחיי וצילמתי עבורם תמונות, אותן ביימתי תוך העמדת בובות ועיצוב תאורה, ושימוש נרחב במשחק של אורות וצללים.
בטקסטים המובאים בספר זה חושפות האמירות אמת מכאיבה, גילוי מפתיע או תובנה מרומזת. מילים שנגעו בי. זהו גם סיפור המסע האישי שלי כמהגרת מהתרבות החילונית להוויה הדתית.
מצאתי כי לתחושות שחוויתי: פחדים, קשיים, התלבטויות, תחושת זרוּת אך גם מקורות של כוח ותקווה, קיים הֵד באמירות ובחוויות של אחרים. אפילו סיפורים רחוקים ממני לכאורה כמו הלם קרב של חייל, או חווית כור ההיתוך בקיבוצים של שנות החמישים, קשייו של עולה חדש או מצוקתו של ילד מחבורת רחוב,  התחברו לסיפור המסע האישי שלי.
יש מן הצילומים שהֵצבתי ללא טקסט, כמזמינה את הצופה להעניק להם פרשנות משלו, ולעיתים עומד הטקסט ללא צילום מלווה, מזמין את הצופה להעניק למילים תמונה מתוך חוויותיו האישיות, תחושותיו ודמיונו.
לסודות יש כמיהה להיחשף, להתגלות, לעבור מן הצללים אל המקומות המוארים, אולם המחויבות להשאיר את בעלי הסוד אנונימיים, הביאה לפתרון של עבודה עם בובות כמייצגות את הדברים שנאמרו.
הספר סודות וצללים הוא בבחינת יציאה למסע של קשב והתבוננות בזיכרונות, בחוויות ובתובנות של בני אדם. מסע החולף בין צללים, ומבקש לנסות לגעת בסוד ותוך כך להפגיש את הקורא והצופה עם עצמו דרך סיפורו של הזולת. האחר.

סיגל אדלמן (מתוך ההקדמה לספר)

הספר בנוי מ-6 שערים: מסע בין אור וצל; מהגרים וזרים; יחסים ורגשות; אובדן; כוחות; זהויות. העבודה עליו ארכה חמש שנים.
על-אף שתהליך החזרה בתשובה הוא חווייה מרכזית בספר,  הוא נשאר על-מגזרי. השילוב המשולש של הזהויות של אדלמן (גדלה והתחנכה בעולם החילוני, עברה דרך המיגזר החרדי והתמקמה בעולם הדתי-לאומי), מאפשר לה תקשורת עם קהלים שונים ומשמר את הטוב מכלהעולמות. כך כל אחד יכול להתחבר לספר מהמקום שלו. הספר הוא כמו מסדרון ארוך בעל דלתות רבות והקורא מוזמן לפתוח את הדלת המתאימה לו.

               "אני משתדלת לשמור בתוכי את העין החילונית פקוחה.
               זו שרואה דברים אחרת,
               שמתמקדת בנקודות שונות מאלו של העין האמונית.
               אני רוצה לשמור על קשר עם חלקים אחרים שבי,
               חלקים אחרים בעם שלי,
               לחבר, לתקן."
 
סיגל אדלמן ילידת ישראל 1961, אמנית (מציגה בתערוכות-יחיד וקבוצתיות), מורה לצילום ומנחת קבוצות בפוטותרפיה (טיפול באמצעות צילום). מצלמת מגיל 10.
אדלמן (49) גדלה באשקלון, היתה פעילה בתנועת הצופים. שירתה בנח"ל. לאחר מכן עברה להתגורר בתל אביב ולמדה במדרשה לאמנות בבית ברל. בגיל 28, לאחר תקופת התלבטות ממושכת, עברה מדיזינגוף למטרסדוף (שכונה חרדית בירושלים), שם למדה במשך שנתיים במדרשה חרדית לבעלות תשובה, "נתיב בינה".
אדלמן מעידה על עצמה שהיה עליה ללמוד מחדש את הגבולות של עולם הדת: "לא רציתי להרגיש כמו עולה חדש שמגמגם ומתקשה בשפה. הבנתי שאם אני רוצה להמשיך וליצור, זה מחייב אותי להיכרות עמוקה של הסביבה התרבותית אליה עברתי". לצורך זה נרשמה ללימודי תנ"ך ויהדות והשלימה תואר ראשון ושני במכללה לבנות בירושלים.
לאחר סיום המדרשה נישאה ליונה, איש היי-טק ממשפחה דתית-לאומית, שהוא שותף מלא לעשייה האומנותית שלה. הם מתגוררים בירושלים והורים ל-4 ילדים. לפני כעשר שנים פרסמה ספר פרוזה בשם "שקית ברוח", העוסק ביחסים בין דתיים לחילונים.
 
מדבריה של דינה קטן בן-ציון (משוררת ומתרגמת): "קראתי בעיון את סודות וצללים. הספר יפה מאד מאד. העיצוב, החלוקה, הצבעים, האיזון הדק בין החרישי לדרמטי, בין החשוף לעין לכמוס בנבכי הלב, בין רמזי הסיפורים האישיים ליריעה הרחבה שממנה הם יוצאים, בין קדמת הבמה לבין אשנבים קטנים הנפתחים אל מחוזות הנפש. הספר מושך עין ולב ומותיר בי הרגשה של פגישת הצצה אל זכרי מסעות חיינו כישראלים החיים בחברה מעורבת, עמוסת זכרונות, מקומות, חוויות וזמנים אחרים.
מבחר הטקסטים המובאים בחסכנות, ברמיזה, תוך פתיחת צוהר בלבד - משאיר בי טעם של עוד. הודות לאנינות ולמחשבה המנחה את הפנורמה שהספר המושקע והיפה הזה יוצר, באמצעות הבימוי המושכל ורמזי קולות אנוש המהדהדים בו, מבלי להפוך לנפשות פועלות, משקף הספר בדרך ייחודית את מציאות החיים שלנו, את סביבת החיים שלנו בין נופי טבע לנופי קניונים מפוארים, כשההדר והשפע מכסים על מסתרים אחרים. יש קסם כמעט מכשף במתח ובניגוד הקיים בין הצילומים היפהפיים, של אובייקטים, לרוב כמו-מנוכרים, לבין המסרים התמציתיים, של קרעי דברים ושברי מחשבות, רגשות וחוויות אינדיבידואליות המהדהדות כמסרים שתמיד מוצאים את דרכם לביוגרפיה של הזיכרון הקולקטיבי." 

מאחורי כתיבת הספר
במהלך לימודי הפוטותרפיה בבית ספר לצילום "מוסררה" בירושלים, החלו להבשיל צילומי הספר. "המורה, אייל פרי, הטיל עלינו משימה של צילומי דיוקן עצמי. החלטתי להביא את  סיפור תהליך החזרה בתשובה שלי. את הקשיים וההתלבטויות אך גם את מקורות הכוח. מצאתי לנכון להשתמש בבובות כמייצגות את דמותי באותן התקופות. הראיתי את התמונות וסיפרתי את מה שעומד מאחורי הצילומים. למשל צילמתי תמונת ראש בובה שעליה מוקרנת דמות גבר שמניף את ידו. התמונה הזו מייצגת את אחת החוויות החזקות בתקופת ההתלבטות בתל-אביב: כיוון שהכרתי את התנ"ך החלו טקסטים שונים צפים ומהדהדים בתוכי. אחד מהם היה דבריו של אליהו הנביא. באחת הפעמים כשצעדתי על המדרכה יכולתי ממש לראות אותו עומד בפינת אבן גבירול-ארלוזורב וקורא אחרי: 'עד מתי את פוסחת על שני הסעיפים'.  הראיתי את הצילום וסיפרתי את משמעותו. הקבוצה האזינה בעניין רב. 'את חייבת לכתוב את הסיפורים האלו!' אמר לי אייל. לאט לאט הצטבר חומר  אבל עדיין הנחתי אותו בצד. סיימתי את לימודי הפוטותרפיה והתחלתי להנחות קבוצות בעצמי. הפעם הופיעו הסיפורים מהמשתתפים בקבוצות. אמירות כואבות, סיפורים מרתקים שהאמת שבהם משותפת ומוכרת לאנשים רבים. הם התחברו לאמירות נוספות שנשאתי איתי שנים. הרגשתי צורך להוציא את הדברים לספר ולשתף אחרים באותן אמירות. כך למעשה נולד הספר "סודות וצללים".
 
התרשמותי: הספר יצר אצלי סקרנות רבה, מה עומד מאחורי התמונות ומי עומד מאחורי המילים, והפניתי כמה שאלות אל המחברת:
סיגל, בחרת לחשוף אמירות, אמיתות כואבות ותובנות שלך ושל אחרים. אני כמתבוננת מהצד וכמתעמקת בתצלומים וגם בכותרת "סודות וצללים",מתרשמת שרב הנסתר על הגלוי. האם יש קשר לחיים החדשים אליהם היגרת ?
ראשית, מוצא חן בעיני הצרוף: רב- הנסתר. בעולם אליו אני שייכת היום  נאמר: "עשה לך רב..." יתכן ואילו ניתן היה, הייתי בוחרת לעצמי כרב את 'רב הנסתר'...                                     
בספרי "סודות וצללים" אני מזכירה שיש בי שתי עיניים: עין חילונית שאני שומרת אותה פקוחה ועין אמונית. העין האמונית משקיפה גם אל הנסתר, מנסה להתבונן ולהתחקות אחר פעולותיו וכוונתו של בורא עולם. עם זאת  הספר נוגע בעיקר בסודות המשותפים לבני אדם:  מצוקות, פחדים, תובנות. כמי שעוסקת כיום בהנחיית קבוצות בתחום הפוטותרפיה (טיפול באמצעות מדיית הצילום) אני קשובה מאוד לסיפורים שאנשים חושפים. סיפורים שאני שומעת היום וגם חוויות מהעבר שלי ושל אנשים אחרים. ג'ודית לואיס הרמן מתוך סיפרה 'טראומה והחלמה' כותבת: "החכמה העממית מלאה רוחות  רפאים המסרבות לנוח על משכבן עד שיסופר סיפורן. "  בהקשר זה בהקדמה לספר אני מציינת כי לסודות יש כמיהה להיחשף, להתגלות, לעבור מן הצללים אל המקומות המוארים. עם זאת, סוד, מטבעו, חייב להישאר בצל. איך עושים את זה? איך חושפים סודות ועם זאת מותירים אותם בצל ? כאן לדעתי נכנס עולם היצירה. האמנות והספרות מציעות דרכים לספר מבלי לגלות, להראות ומבלי לחשוף. הספר סודות וצללים מביא הרבה מידע אישי, חושף, ועם זאת, כפי שציינת - רב הנסתר על הגלוי.
הדמויות בתצלומים אינן דמויות חיות, אלא בובות ודמויות דוממות. למרות הסיפור שכל דמות מביאה, מה הסיבה לשימוש בדמויות דוממות,
האם כדי לשמר את הזיכרונות ? להקפיא את האמירות בממד הזמן ?
בעולם הצילום יש מושג שנקרא: "סנפ-שוט" ובעברית - "צילום חטף" והכוונה היא להקפאה של סצנה אחת ובידודה מתוך רצף של התרחשות. למשל, אדם רץ ברחוב ונקלט בעדשת המצלמה. הצופה בתצלום אינו יודע אם האדם רץ על מנת להספיק לתפוס את האוטובוס או אולי הוא נמלט ממישהו הרודף אחריו עם אקדח שלוף. הפרשנות לסצנה נותרת בידי המתבונן בתמונה. משהו מעין זה עשיתי כאשר הבאתי את הטקסטים שבספר. הם מעין "סנפ-שוט" וֶרבָּלי, מילולי ולאחזותי. לפעמים מופיעה אמירה אחת או משפטים ספורים, אשר כפי שציינת - כאילו הוקפאו בזמן. הם מהווים קטע קצר מתוך שיחה ארוכה ואנו יכולים לפרש את אותן אמירות כרצוננו. לעיתים אף לא ברור מיהו בעל האמירה: ילד? מבוגר? גבר ? אשה?  השימוש בבובות נכון מבחינתי מכמה בחינות: ראשית, השילוב בין הטקסטים האנושיים כל-כך, רגשיים לרוב, עם בובות אנושיות לכאורה ועם זאת מנוכרות וקפואות, הצרוף של הניגודים האלו הוא מפתיע ומרתק בעיני. יש שאמרו - מכשף כמעט.                                                                   
שנית, כבוגרת המדרשה לאמנות ברמת השרון (בית ברל) למדתי ממורי שחזרו ושיננו באוזננו שאילוסטרציה אינה אמנות. תמונה הנשענת על טקסט שמפרש אותה היא רדודה ולא שייכת לתחום האמנות. צילום אמנותי חייב לאחוז בתוכו כמה כיוונים של פרשנויות. אילו צילמתי דמויות אנושיות, זה היה סוחף את העבודה, לעבר התחום הזה של אילוסטרציה. הצילומים היו מתקשרים מיד לעולם של עיתונות, כתבות וכולי. על מנת שאוכל לשלב טקסטים עם צילומים, היה עלי להתרחק מהאופי האילוסטרטיבי  והפתרון שמצאתי הוא צילום  של בובות, שאת רובן גם ביימתי ועיצבתי תאורה עבורן. התוצאה היא צילומים שעומדים בפני עצמם ואינם זקוקים לטקסטים שיפרשו אותם, וטקסטים שאף הם עומדים בפני עצמם ואינם זקוקים לצילום שיפרש אותם. עם זאת, השילוב של אלו עם אלו, יוצר פרשנות נוספת. מעין דילוג חופשי מהעולם החזותי למילולי בבחינת רצוא ושוב.  סיבה שלישית היא יופיין של הבובות. רציתי שהספר יהיה מכאיב אך מרהיב. ופה המקום לשבח את עבודתה המצוינת של הגרפיקאית דפנה גרייף שהעיצוב המרהיב נזקף לזכותה. הטקסטים הם לעיתים  כמו אגרוף בבטן. קשים ומטלטלים. יופיין של התמונות מסייע לנו להכיל את הכאב. היופי והניכור במבען הוא כמו סכר שבולם את ההצפה הרגשית שמאיימת לפרוץ, והאוניברסאליות שלהן, לוקחת את הטקסט מהסיפור האישי, הפרטי, ומכוונת אל הביוגרפיה של הכלל.

 למרות הצללים הרבים , מצאתי סיפורים וחיים שלמים ביניהם, ואהבתי כי מצאתי לי מקום כקוראת, כמתבוננת. האם זאת הייתה הכוונה, שכל קורא ימצא את הסיפור האישי שלו, את הכאב שלו.
בדיוק כך. מבחינתי הספר הוא כמו מסדרון ארוך עם חדרים ללא דלתות. אם אתה עובר בו - על כורחך אתה רואה מה יש בחדרים. הבחירה בידך אם להיכנס לחדר ולשהות בו, לחקור אותו, לחוות עוד את החוויה שהוא מביא, את התובנות שהוא מציע,  או להמשיך הלאה, להצצה בחדר הבא. הטקסטים המובאים כתובים בגוף ראשון, כפי ששמעתי אותם. היה בי חשש שאנשים לא יקדישו תשומת לב להקדמה, בה מצוין כי למעט אותם הטקסטים הנוגעים בתהליך התשובה שלי, אלו טקסטים שליקטתי מאנשים שונים והקוראים ישייכו את הכול אלי. ואמנם באחת התערוכות בה הצגתי את הצילומים עם הטקסטים, עברה אישה שביקרה בתערוכה, צפתה בתמונות, קראה את הטקסטים והביטה בי בחמלה: "איזה חיים קשים היו לך..." אבל הצופה -קורא המעמיק יותר, אכן יחפש את עצמו, את הסיפור האישי שלו שיהדהד מתוך סיפורן של הדמויות.
התפיסה הרווחת היא כי חזרה בתשובה ממלאת חלל ריק, עונה על שאלות שקשה למצוא להן מענה, ומכאן "החזרה בתשובה". הציטוט הבא (עמ' 93)"לחזור בתשובה היה עבורי אובדן",  סותר  את התפיסה הזאת.  תוכלי להסביר ?
מאחר ולא מצאתי מינוח מדויק ומוכר  להגדרת התהליך של המעבר מהעולם החילוני לדתי, השתמשתי במינוח הרווח: "לחזור בתשובה", אלא שהוא שגוי ומטעה ואנסה להסביר זאת וגם להשיב על שאלתך. ובכן, "חוזר בתשובה" על פי היהדות הוא מי שצעד בדרך טובה -  סטה ממנה וחזר אליה שוב. למשל, אדם פעל ביושר אבל אז שיקר ורימה אבל אחר כך הצטער על כך, ביקש סליחה מהאדם שרימה אותו וחזר לפעול ביושר - זה חוזר בתשובה. מכאן שכל אחד יכול להיות בבחינת חוזר בתשובה, אין הבדל בין דתי לחילוני בהקשר הזה. התורה מצווה על כולם לחזור בתשובה. יום הכיפורים ועשרת ימי התשובה שקודמים לו, הם דוגמה לכך.  מכאן ניתן להבין כי בכינוי  "חוזר בתשובה" - אין מדובר בתשובה לשאלה כלשהי אלא לשיבה אל הדרך המקורית, הנכונה, לפי תפיסת היהדות. לכן בעולם הדתי נהוג לכנות "בעל תשובה" את מי שנולד לאורח חיים חילוני ועבר למערכת של קיום מצוות.  ובהקשר לשאלתך, ובכן לדעתי התפיסה הרווחת היא כי האדם מונע ופועל מתוך צרכים פיסיים, פסיכולוגים וכדומה, ולכן על פי ההנחה הזו, חוזר בתשובה הוא כפי שציינת, מישהו שמנסה למלא חלל ריק בתוכו, הוא מונע על ידי הצורך  להרוויח משהו. אני מניחה שיש בעלי תשובה שברמה זו או אחרת אכן פועלים כך, אולם יש גם אחרים. יש כאלו, שבוחרים בדרך הזו לא כדי לקבל אלא כדי לתת, ולעיתים הם גם מודעים למחיר היקר שישלמו על הצעד הזה. אני שייכת לסוג הזה של בעלי תשובה.  השאלה שעמדה בפני היא מה יהיה גובה המחיר שאני צריכה ומוכנה לשלם. במשך שלוש שנים, התלבטתי אם לעשות את הצעד, שהיה כה מאיים בעיני כיוון שחשתי בנוח בחיי כחילונית וכיוון שהתסריטים שעמדו לנגד עיני היו מבהילים ביותר ואת ציטטת חלק מהם: נכון לחזור בתשובה בעיני היה אובדן. פחדתי לאבד כל-כך הרבה: את הקשר עם משפחתי, עם חברותי ועם עצמי. פחדתי מאוד שאפסיק ליצור: לכתוב ולצלם. אבל התבדיתי.  פחדי היו מופרזים.   בתיאור היציאה למסע שאני עברתי אני מזמינה את הקורא-צופה שלא להירתע ולצאת למסעות האישיים שלו, משום כך הפרק הראשון בספר נקרא "מסע בין אור וחושך" והתמונה הראשונה מלווה בטקסט המדבר על יציאה למסע:

"תחילתו של מסע, היא
אולי התחושה כי דבר מה
אינו שלם בחיי.
למרות המתיקות,
למרות השלווה לכאורה,
דבר מה נסדק."

בחלק מהאמירות, מהמשפטים, שבוודאי נבחרו בקפידה ובתשומת לב רבה, עולה חיפוש מתמיד אחר רוחניות, חופש, אחר חום, קבלה.האם החזרה בתשובה לא מילאה או לא היוותה מענה מספיק, החיפוש ממשיך ?
כפי שציינתי בתשובה הקודמת, החזרה בתשובה, שמבחינתי היא פניה לדרך  של התקרבות אל בוראי על פי המסלול שביקש-דרש זאת ממני, כיהודיה, והיא קיום מצוות התורה, אז החזרה בתשובה לא באה לתת מענה לצורך כלשהו אצלי. להפך, היא דרשה ממני גיוס של משאבים וכוחות רבים, כך שאין קשר ישיר בין השניים. אני לא חשבתי שאם אהיה דתייה אז הכול יהיה טוב. לא האמנתי בזה אז וגם לא היום. אני האמנתי ומאמינה שזו הדרך הנכונה שעלי ללכת בה ולכן פניתי אליה למרות שהייתה זרה ומשונה לי. גיליתי כי בתוך הדרך הזו יש המון מסלולים ובתוכם מסלולים של בניה פנימית. גיליתי עולם של טוב ורוחניות שלא ידעתי על קיומו קודם. גיליתי כי לאנשים כמוני יש מקום ויכולת לבנות את המסלולים שלהם, בתוך הדרך הזו.  גיליתי שריבונו של עולם רוצה אותנו, בעלי התשובה, כפי שאנחנו ודווקא משום שכך אנחנו. אנשים מחפשים תמיד ימשיכו ויחפשו. תמיד חיפשתי ותמיד אחפש - דרכים נוספות לצמיחה והתפתחות רגשית ורוחנית. הספר "סודות וצללים" מבטא את הגישה הזו בכך שהוא מציב סימני שאלה, מציע  נקודות מבט חדשות ופותח מקום לחיפוש אישי של הצופה. באחד המפגשים האחרונים שבהם הנחתי קבוצה חרדית בפוטותרפיה פנתה אלי צעירה מתלבטת ושאלה: "סיגל, אז תמיד יהיו לי שאלות?" השתררה שתיקה. רוב הנשים היו מבוגרות יותר. הן הביטו בי וראיתי את השאלה גם בעיניהן.   "אני מאחלת לך שתמיד תשאלי." אמרתי לה, "יש שאלות שתחיי איתן והתשובות שתקבלי בדרך יעשירו את חייך. יש שאלות שתמצאי להן תשובה שתמקם אותך במקום גבוה יותר - ומשם תוסיפי ותשאלי שאלות חדשות".   

 קישור לבלוג: http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=1931523