"אנו אוהבים אותך, מולדת!"
כך שרו החלוצים בהתלהבות, בשנות השלושים של המאה שעברה. ככל שקוראים את מילות השיר של אלתרמן, כך פחות ופחות מובנת האהבה הזו.
מסתבר שאותה הארץ, מושא אהבתם, הייתה שוממה ומוכת ביצות, אז על מה ולמה האהבה הגדולה הזו? מולדת? המולדת חיכתה אלפיים שנה, אז היא יכולה להמשיך ולחכות.
כך הפצירו באותם החלוצים ההורים באירופה השאננה של אותם הימים. חיזרו לעבוד בעסק של אבא בפריז וללימודים באוניברסיטה בברלין. זה לא הגיוני לבוא לארץ הזו. אהבה? אל תקשיבו ללב, השתמשו בראש.
"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן... אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו... כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה." (במדבר, פרק יג פס' א-ב). שנים עשר ראשים מהעם, נשלחים לתור בחשאי את הארץ ולבחון מה טיבה ומהן הדרכים האפשריות לכיבושה.
המרגלים הם ה"ראשים". ודאי מדובר באנשים נבונים, ש"פועלים מהראש", וניתן לסמוך על שיקול דעתם.
במשך ארבעים יום הם תרים את הארץ וכשהם חוזרים הם מעידים כי הארץ אמנם טובה ואפילו הביאו איתם פירות מביכורי הארץ, אשכול ענבים, אבל להיכנס אליה? לא! זה לא הגיוני והם מזהירים: "...אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם " (שם פס' כח).
כלב בן יפונה, משבט יהודה סותר את דבריהם :" וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ. " (שם פס' ל) בפיו של כלב אין נימוקים המסברים את האוזן, אלא רגש חם הנובע מהלב, אך המרגלים ממשיכים בדבריהם, ומרגע לרגע נעשים התיאורים קודרים וקשים יותר ויותר:
" וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ, אָמְרוּ, לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ... הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק--מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם." (שם, פס' לג).
אין לנו סיכוי! טוענים המרגלים. אנחנו חלשים מולם. זה לא הגיוני לבוא לארץ הזו. הם מסבירים, הם מנמקים, הם משכנעים.
העם שומע, מקבל את עמדתם ובוכה כל הלילה. " וַתִּשָּׂא, כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא." (פרק יד פס' א) לאחר הבכי מגיעות התלונות והמשאלות: וַיִּלֹּנוּּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ." (פרק יד פס' ב)
העם, מתוך יאוש ואולי כהתרסה, מביע משאלת- מוות למות במדבר - ובזה הוא חורץ את גורלו.
מאוחר יותר יפסוק ה' : " אֱמֹר אֲלֵהֶם, חַי-אָנִי נְאֻם ה', אִם-לֹא, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי: כֵּן, אֶעֱשֶׂה לָכֶם. בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם." (שם פס' כח-כט). אבל עוד קודם, מיד לאחר התלונות מגיעה גם ההחלטה להתנער ממנהיגותם של משה ואהרון ולשים עליהם "ראש", מנהיג חדש שיוביל אותם חזרה למצרים:
" וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו: נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה." (שם פס' ד).
כדאי לזכור, עשרת המרגלים לא שיקרו. הם אמרו שהארץ טובה וסיפרו על הערים שהן גדולות ובצורות, וכנראה שגם היו ענקים בארץ. הם לא המציאו דבר. יש עדויות ארכיאולוגיות למכביר כי אכן עמדו כאן ערים בצורות.
מה לא נלקח בחשבון? ריבונו של עולם. הוא לא נוכח במציאות אותה תיארו. לאן נעלמו כל מכות מצרים? קריעת ים סוף? מעמד הר סיני? הניסים במדבר?
הדיווח שלהם היה של אנשים הגיוניים אך חסרי אמונה, וללא אמונה, נשארת הפרשנות השלילית – אין לנו סיכוי.
בניסיון אחרון לשכנע את העם, קורעים יהושע בן נון וכלב בן יפונה את בגדיהם ומפצירים בעם: " הָאָרֶץ, אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד. אִם-חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ: אֶרֶץ, אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אַךְ ה' אַל-תִּמְרֹדוּ, וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם; סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם ה' אִתָּנוּ, אַל-תִּירָאֻם." (שם פס' ז-ט).
שלוש פעמים הם מזכירים את מציאות ה'. הם מזכירים, מזהירים ומבטיחים : "ה' איתנו!" אך העם בתגובה רוצה להרוג אותם – " וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הָעֵדָה, לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים; וּכְבוֹד ה' נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל-כָּל-בְּנֵי, יִשְׂרָאֵל." (שם פס' י).
על בני ישראל נגזר כי בקשתם האיומה תמומש. כל אותם פקודים בני עשרים ומעלה ימותו במדבר. ארבעים שנה, כנגד ארבעים הימים שבהם תרו האנשים את הארץ, ינדוד העם במדבר, והנכנסים לארץ ישראל כבר לא יהיו יוצאי -מצרים כי אם יוצאי -המדבר.
יהושע בן נון וכלב בן יפונה יזכו להיכנס לארץ. יהושע בן נון הוא מנהיג- לוחם וודאי שלא נרתע מעוצמתו של עם אחר. אבל מה מקור כוחו וביטחונו של כלב בן יפונה?
מול הרוחות הרעות הוא מביא אתו רוח אחרת: "וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, וַיְמַלֵּא אַחֲרָי--וַהֲבִיאֹתִיו אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בָּא שָׁמָּה, וְזַרְעוֹ, יוֹרִשֶׁנָּה". (שם פס' כד).
שמו של כלב בן יפונה, מרמז אולי כי הוא בא עם הלב, עם הרגש. ואולי יש בו גם חלק מהמאפיינים של הכלב, ידידו של האדם – הוא מציית ונשאר איתו מתוך רגש ונאמנות אליו, כפי שנרמז: "וימלא אחרי."
לפעמים ההיגיון מתעתע בנו. לפעמים ה"ראש" יחזיר אותנו למצרים ומה שנדרש באותה העת היא דווקא להישמע לרגש, שמחובר למקום הנכון, לרוח האחרת.
חז"ל אומרים כי ארץ ישראל נקנית בייסורים. אולי ניתן להוסיף כי לעתים היא נקנית גם באהבה. החלוצים שעלו בתחילת המאה שעברה מהווים אולי סוג של תיקון לחטא המרגלים. כמוהם, הגיעו אף הם ללא אמונה וללא הכרה במציאות ה', אך ממש כשירו של אלתרמן ובניגוד למרגלים, הם מלאים באהבה לארץ.
במקום להירתע מהקשיים, "לתת ראש" ולשוב לאירופה השבֵעה (שעוד תעלה בלהבות), הם נותנים את הלב ללא גבול: " מה עוד לא נתנו וניתן. "
אני מאחלת לכולנו, שברגעים בהם ההיגיון וניתוח המציאות הקר עלול להוביל אותנו להחלטות שגויות, שנדע כמו כלב בן יפונה לפנות אל תעצומות הרוח והלב כאחד ולדבוק בכיוון הנכון.
