סנפשוט לפרשת פקודי – אוּמן או אָמן?
 

אחד הדברים שקשים ומאתגרים אמנים ואנשים יוצרים הוא לפעול על פי תכתיבים.

אמן בעל שאר רוח, ואפילו חכם-לב, שמשקיע את כל כולו ביצירה, שמוכתבת עד לפרטי הפרטים שבה, ולא מאפשרת לו להשאיר בה שום חותם אישי... כמה זה קשה!
ולכן התשואות הראשונות בפרשה מוענקות לבצלאל בן חור. "וּבְצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה, עָשָׂה אֵת כָּל-אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה." (שמות פרק ל"ח פס' כב). מי שביטל את עצמו – זכה לשם עולם.

בצלאל שהייתה בו כל-כך הרבה יכולת ליצור חפצים ואובייקטים ודימויים פרי רוחו, יצירות שיעמידו אותו באור הזרקורים... ובכל זאת הוא בחר להתייצב בצילו של הא-ל, ואת כל כישוריו ומחשבותיו השקיע בטבעות, בדים, פעמונים, מנורה ועוד ועוד.
קשה להיות אוּמן כשאתה יכול היות אָמן. ועם זאת כאשר הדבר נעשה ברצון ובהתלהבות, כשהעשייה הרוחנית מנותבת לחומר וכל זה מתוך תחושה של מימוש עצמי, אזי בצלאל בן חור הוא אומן ואמן גם יחד.
הוא איננו קבלן עבודה יעיל או ביצועיסט מוכשר, אלא מודל ומקור השראה לכל העם. אותו העם קשה העורף, אשר שב והפך את ערפו כשהוא מתמסר לעשיית המשכן מתוך צייתנות והתלהבות כאחד, ולכן התשואות הבאות מיועדות לעם: "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ--כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', כֵּן עָשׂוּ; וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה." (שם פרק ל"ט פס' מג).
בעשיית המשכן נעשה התיקון לחטא העגל. אם בחטא העגל העם הכתיב למנהיג את דרך עבודת הקודש וכך נוצרה האלילות, הרי בעשיית המשכן מתקיים התיקון, כאשר העם מציית להוראות של משה שמקבל הוראות מה'.  
"כאשר ציוה משה" אלו המילים שחוזרות שוב ושוב בפרשה. וכשהחטא מתוקן והמשכן הושלם, אוהל מועד שקודם הורחק מחוץ למחנה, חוזר ותופס את מקומו במרכז המחנה של העם והענן שב וממלא אותו. " וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן." (שם פרק מ פס' לד).
אני מאחלת לכולנו שנדע ליצור גם מתוך הקשבה לקול שהוא מחוץ לנו, קול שבא ממקום גבוה יותר ועם זאת הכי פנימי, האוהל-מועד האישי שבנו.