סנפשוט ליציאת מצרים –  ומה לא השתנה?

אלפי שנים חלפו מאז יציאת מצרים. עמים עלו על בימת ההיסטוריה ושבו ונעלמו. בני האדם הגיעו להישגים מדהימים בתחומי המדע, ואורח החיים שלנו מבחינה חומרית ממשיך ומשתנה במהירות, אבל טבע האדם נותר כשהיה. בני ישראל שיצאו ממצרים, מבחינה רגשית, היו ממש אותם האנשים כמונו.
משום כך, עם התקדמות מדע הפסיכולוגיה, והידע הקיים בידינו היום על נפש האדם, אנו יכולים לפעמים לנסות ולשפוך אור חדש על אירועים בעבר הרחוק, כמו למשל על חלק מהמתרחש ביציאת מצרים.
כדי להבין את ההיגיון העומד מאחורי אחד האירועים המשונים מעט, במהלך של יציאת מצרים, כדאי להכיר כמה מהרעיונות של ד. ויניקוט (1896-1971).
ויניקוט היה רופא ילדים אנגלי שפיתח שיטות טיפול פסיכולוגי בילדים, והעלה רעיונות מקוריים המשמשים מקורות השראה גם בתחום האמנות. הוא חקר בעיקר את מערכת היחסים בין האם לתינוק ולמעשה ראה אותם כיחידה אחת, אם-תינוק.
אני רוצה לשאוב השראה משניים מהרעיונות שלו ולהשליך אותם על אירוע מסוים ביציאת מצרים.
רעיון ראשון: ויניקוט מעלה את השאלה "מה רואה התינוק כשהוא מסתכל בפני האם?" ומשיב כי "התינוק רואה את עצמו". האֵם משמשת כעין מראה המשקפת לתינוק ומספקת לו מידע על עצמו. אם היא מחייכת אליו, אז מבטה המתפעל אומר לתינוק כי הוא יצור נפלא. דרך עיניה, באמצעות מבטה עליו, לומד התינוק על עצמו. זו חוויה רגשית ראשונית ועמוקה שדרכה האדם בונה את זהותו.
הרעיון השני: כאשר התינוק גדל מעט מתחיל תהליך ההיפרדות מהאם. הוא כבר אינו חבוק בזרועותיה באותה התדירות ועם זאת עדיין קשור אליה מאוד. על מנת להסתייע בתהליך הארוך של היפרדות ולמלא את המרחב שנוצר בינו לבין האם, נעזר הפעוט ב"חפץ מעבר". מדובר בדובי, חיתול בד ואפילו מוצץ או אביזר אחר שהפעוט קשור אליו, ובחוויה הרגשית שלו הוא נטען בהוויה האימהית ומעניק נחמה לפעוט.
ככל שהפעוט מתבגר ומגלה עצמאות, המטען הרגשי החבוי באותו חפץ המעבר מתפוגג, והפעוט נפרד ממנו.
עד כאן הרעיונות של ויניקוט  ומכאן ניתן לחזור ליציאת מצרים.

עם ישראל נולד במובנים מסוימים, בארץ מצרים. מצרים נעשתה מעין אֵם עבור בני ישראל. אם אכזרית, משעבדת, אבל אם.
את תחושת התלות האדירה במצרים ניתן לראות שוב ושוב בנדודי העם במדבר. בכל פעם שנעשה קשה, העם שואף לחזור למצרים. "נׅתנה ראש ונשובה מצריים" הם מכריזים שוב ושוב. ריבונו של עולם לוקח את בני ישראל דרך המדבר ולא דרך הים, כדי שלא יוכלו למצוא את דרכם חזרה למצרים. הסכנה הזו  הכרוכה בגעגוע למצרים מרחפת על העם שמשתחרר ממצרים אך נותר כבול אליה בבחינת -  רוצים הביתה, רוצים לאמא.
ריבונו של עולם הוא יוצר האדם ויודע יׅצרוׄ. ייתכן ומשימת ההתנתקות מאמא מצרים הייתה בלתי אפשרית, אלמלא מהלך די תמוה המתרחש בלילה האחרון במצרים, רגע לפני היציאה.  משה מצטווה להנחות את העם ..." דַּבֶּר-נָא, בְּאָזְנֵי הָעָם; וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ, כְּלֵי-כֶסֶף, וּכְלֵי זָהָב. וַיִּתֵּן ה' אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרָיִם..." (שמות יא, ב-ג)    והציווי אכן מתקיים: "וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת . וַה' נָתַן  אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרַיִם--וַיַּשְׁאִלוּם; וַיְנַצְּלוּ אֶת-מִצְרָיִם. " (שמות יב, לה-לו)

מה פשר הציווי הזה? העם יוצא לדרך ארוכה. עליו לנוע מהר, כי למעשה הוא בורח ממצרים. לשם מה להעמיס על עצמו עוד ועוד חפצים וכלים? אלוקים הלוא יכול לתת לו מים מתוך סלע אז בוודאי יוכל גם להעניק לו בדרך זו או אחרת כלים יקרים, אם יזדקק להם בהמשך. למה הוא צריך לקחת כלי זהב מהמצרים? ואם חשוב שיצא ברכוש גדול, אז למה לא להנחית נניח מכת שיתוק על העם המצרי ולהניח לבני ישראל לקחת חפצים שיהיו בבחינת  מעין שכר על עבדות של מאות שנים? למה בדרך הזו, שבה המצרים כאילו הוכו בסנוורים של חיבה גדולה לעם ישראל והם מעניקים לו בעין יפה את מיטב כליהם? על פניו זהו מהלך מוזר מאוד.
אלא אם כן, יש כאן מניעים נוספים. מהם?
כדי להיפרד מבחינה רגשית בהצלחה מאימא מצרים, על פי ויניקוט בני ישראל זקוקים לשני דברים עיקריים:
הראשון הוא מבט מתפעל של אימא-מצריים, אשר יגדיר מחדש את זהות העם. מבט חדש זה יסייע לעיצוב זהותו של עם ישראל מעם בזוי של עבדים לעם נערץ ומוערך.
והנה מגלים לנו הפסוקים כי המבט האחרון שראו בני ישראל מהמצרים הוא אכן מבט המעניק להם את אותו החן, שמעולם לא זכו לו קודם. ..." וַה' נָתַן  אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרַיִם." (שם,פס' לו).
אותן העיניים של אמא מצרים, שקודם שיקפו לעם ישראל שהוא בבחינת פעוט חסר ישע ושנוא, אותן העיניים מביטות לפתע באותו העם מתוך חיבה והערכה.
זוהי צידה חשובה מאוד עבור העם שיוצא לחופשי מצויד גם בהערכה עצמית חדשה. תהליך השחרור הוא בראש ובראשונה שחרור מזהות של עם בזוי לעם שמוצא חן, עם מוערך .

האמצעי השני הדרוש למהלך של פרידה רגשית טובה מאימא מצריים הוא "חפץ מעבר". כמו שהדובי הרך מזכיר לפעוט את אמו ומאפשר התרחקות ממנה, כך צריך החפץ להזכיר לכל אחד מבני ישראל את אמא מצרים שהשאירו מאחור ולסייע להם בפרידה ממנה.
כלי הכסף והזהב שהם מקבלים מהמצרים בצרוף המבט החם והמעריך המלווה את התהליך הזה, הם בבחינת חפץ מעבר שאיתו הם יוצאים לדרך, והוא המסייע לבני ישראל להתגבר על הגעגועים למצריים.
ייתכן שרגע הפרידה הסופי ממצרים מגיע מאוחר יותר בפרשת תרומה, כאשר בני ישראל תורמים את הכלים לצורך בניית כלי המשכן ובכך הם משאירים את מצרים מאחור ומפגינים עצמאות ושחרור מהשפעתה עליהם.
לסיום, ויניקוט מלמד אותנו על חשיבות קשר העין בין האם לתינוק, בבניית הזהות של התינוק וכן בחשיבותו של שימוש ב"חפץ מעבר", כחלק מתהליך ההתנתקות מהאם.

 שני אלו, המבט והחפץ, מרומזים בפסוק המספר על תהליך הפרידה של בני ישראל מהמצרים. המבט האחרון אותו יזכרו בני ישראל, הוא מבט שבו הם נושאים חן בעיני המצרים והחפצים יקרי הערך אותם הם מקבלים, ישמשו להם כ"חפץ מעבר", אשר יסייע להם בפרידה מאימא מצרים.
אני מאחלת לכולנו שנצא למסעות של שחרור פנימי, איש איש מהמצרים שלו, מצוידים במבט מחזֵק וזהות מגובשת ויעד שהוא בבחינת ארץ ישראל הפנימית שלנו.