התרמיל הרוחני של עם ישראל ממשיך להתמלא בשפע של תוכחות, אזהרות, הבטחות, דברי עידוד ועצות. משה רבינו מוסיף ומעמיס, מתריע ומפציר: "קחו ותשמרו!" מאות ואלפי שנים אחר-כך, גם בתקופתנו, כדאי מאוד להתבונן ולנבור בתרמיל הזה, שתוכְנוׄ תמיד רלוונטי. למשל העצה הבאה הנוגעת לסוגיה כיצד לכבוש את הארץ, שמיושבת בשבעה עמים אחרים. האם לכבוש במהירות, במכה אחת, בבחינת "זבנג וגמרנו"? אומר לנו משה: " וְנָשַׁל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵל, מִפָּנֶיךָ-מְעַט מְעָט: לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר, פֶּן-תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה." (דברים ז', כב) משה רבנו אומר כי כיבוש הארץ יעשה בתהליך איטי. השימוש במילה "ונשל" לוקחת אותנו לדימוי של הנחש, שמשיל את עורו לאט לאט, תוך חיכוך גופו בין שתי אבנים עד שהוא מותיר אחריו את הנשל היבש, העור המת. הנחש מתחיל בתהליך הזה רק כשהעור החדש שתחת העור הישן, כבר התחדש במלואו. יש בזה הגיון ופעולה השרדותית הכרחית. אם ישיל את עורו לפני הזמן יהיה בחזקת "עֵרום" וחשוף לפגיעה. כך גם בכיבוש הארץ. אם הכיבוש יהיה מהיר ושבעת העמים יסולקו באופן פתאומי, אז אזורים רבים יוותרו שוממים ויש סכנה שחיות השדה, כמו אריות, זאבים ודובים שהיו בארץ באותם הימים, ירבו ויטרפו בעם. לכן עדיף כיבוש בהדרגה, לאט לאט. ניתן להמשיך לקומה נוספת בהבנת דרכי הכיבוש. צרוף המילים "הגויים האֵל" במקום הגויים האֵלֶה רומזת כי יתכן ומדובר גם בתהליכים רוחניים ונפשיים. אדם שמחליט לשנות במהירות את אורח-חייו ולהיפטר באחת מדפוסי התנהגות וחשיבה לקויים, בטרם בנה בתוכו מערכות חלופיות - עלול למצוא את עצמו חסר הגנה מול כוחות הרסניים שיתפרצו מתוכו. ב"שדות הבּוּר" שבנפשנו, באותם אזורים לא מעובדים ולא בשלים, משוטטות "חיות השדה" הפנימיות שבנו. דחפים שלא למדנו לתעֵל למקומות חיוביים, פחדים, שלא מצאנו דרכים ראויות להתמודד איתם. אומרת לנו התורה: לאט לאט. אל תיחפז לכבוש ולהמיר קיום אחד בקיום אחר. מוטב לחיות עוד שנה ושנתיים עם "שבעת העממים" שבך, כדי שתהיה לך השהות ללמוד אפילו מהם, כיצד להשתרש בקרקע, להתפתח, להתרבות ולתפוס חזקה על הארץ-נפשך, להתיישב בה לצמיתות.
