נכון, היה חטא המרגלים שבעקבותיו נגזר על העם להישאר במדבר עד שימות הדור שחטא. אבל למה לנדוד? למה לא לעצור במקום אחד ולבנות חיי שגרה יציבים, כהכנה להשתקעות העתידה בארץ ישראל? למה ליצור שיגרה של נדודים ותחושת חוסר יציבות מתמדת?
פרשת "מסעי" פותחת במילים שכבר יוצרות הרגשה של בלבול וחוסר ודאות: " אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם... וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי ה'; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם." (במדבר פרק לג, א-ב).
מדוע משה כותב את המסלול והיכן נכתב המסלול? האם יש לו טעות במקלדת כשפעם כתוב קודם מוצאיהם ופעם כתוב קודם מסעיהם? מה בא קודם? מוצא-מסע? מסע-מוצא?
ובכן, כך בדיוק. נקודת המוצא היא שיש לצאת למסע, מוצאיהם למסעיהם. מטרת המסע היא שיש למצוא-מוצא, שורש, משהו פנימי, עמוק, קבוע, שקשור למהותו של עם ישראל, זהו ה - " מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם ". היום קוראים לזה: טיול שורשים.
לפעמים, דווקא בדרך התנועה וחוסר היציבות של המסע נוכל להצמיח את השורש, את המקום היציב, הקבוע, שמחזיק את העם.
הפרשה מביאה לנו בפירוט את כל מקומות החניה: וַיִּסְעוּ מִ... וַיַּחֲנוּ בְ... ארבעים ושתיים חניות סופרים חז"ל. (אני חייבת להודות שספרתי ארבעים ואחת. להבנתי החניה האחרונה היא מקום אחד, גם אם כתוב שם פעמיים "ויחנו" לא נכתב "ויסעו", אבל קטונתי.).
מהי חניה?
מקום לשהות בו, לעצור, להתמקם זמנית. אבל בתוך המילה "חניה" יש גם אותיות "חן – יה".
יש מקומות במדבר שמוצאים חן בעיני ה' ושם חונה העם בכל פעם. מציאת חן היא תיאור שהמקרא מביא לרוב על דמויות שיש בהן מידות חיוביות. נוח מוצא חן בעיני ה', משה רבנו חוזר ומדגיש בשעה שהוא מבקש בקשות מאלוקים: "אם נא מצאתי חן בעיניך..."
אם כן, עם ישראל חונה במקומות שריבונו של עולם מוצא בהם חן. " כֹּה, אָמַר ה', מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר, עַם שְׂרִידֵי חָרֶב..." (ירמיהו לא פס' א).
מהו אותו ה"חן" הייחודי לכל מקום?
חלק משמות המקומות קשורים למאורעות שהתורה סיפרה לנו עליהם למשל "קברות התאווה", ששם העם התלונן על המחסור בבשר. שמם של חלק מהמקומות הוא שמם המקובל כמו "ערבות מואב", "ים סוף" "מדבר סיני" ועוד.
אולם יש שמות שאנו מרגישים שנרמז בהם משהו נוסף. כך למשל : "ויסעו מהר שפר ויחנו בחרדה." המילה "שפר" מתחברת בהטיות שונות למשמעות חיובית. המצב שפיר, השתפר וכד'. ואילו המילה "חרדה "כמות שהיא מבטאת מצב הפוך, של חוסר ביטחון ובהלה.
אם כך, רומזת לנו התורה שיש כאן אולי מסע פנימי.
העם נודד בין מקומות שמביאים את העם לתנועה בין קצוות של רגש וחוויה קיומית - מביטחון אל חרדה.
מקום אחר בשם "אֵילִם" מפתיע מכיוון אחר: " וַיִּסְעוּ, מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה; וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים--וַיַּחֲנוּ-שָׁם." (לג פס' ט). גם אם רצינו לחשוב שמדובר בסתם שמות של מקומות, מאותת לנו הכתוב שלא כך.
למה לספר לנו על שנים עשר המעיינות ושבעים התמרים? המספר שנים עשר, מיד מתחבר לשנים-עשר שבטי ישראל, או שנים-עשר בניו של יעקב, ובהקשר זה ניתן לחשוב על שבעים הנפש של יעקב ומשפחתו כשירדו למצרים " כָּל-הַנֶּפֶשׁ לְבֵית-יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה, שִׁבְעִים." (בראשית פרק מו פס' כז). יש כאן רמז עבה על כך שיש בכל המקומות האלו דברים נסתרים ואולי גם סגולות שונות, שעם ישראל אולי "מצטייד" בהם דרך השהות שלו בחניות הרבות.
עם סיום ספר "במדבר", נראה כי המסעות של בני ישראל במדבר הם חלק מתהליך של גיבוש וזיקוק העם לקראת הכניסה לארץ. העם משיל מעליו ומסלק חלקים פגומים ומצטייד ומתעשר בכוחות חדשים.
ניתן אולי ללמוד כאן, שהתהליך של מציאת השורשים הרוחניים (מסע-מוצא), כרוך לעיתים בתנועה ועצירה לסירוגין, במסע דרך תחנות של רגש ומחשבה כאחד. זהו אופיו של המסע שנדרש לפני ההשתקעות בארץ ישראל. "ארץ ישראל" כמקום פיסי, אך גם כ"מקום" ויעד רוחני בנפשו של אדם.
אני מאחלת לכולנו מסע-מוצא-מסע מוצלח ומעשיר.
