סנפשוט לפרשת "כי תצא" – יציאה או דווקא כניסה?
לפעמים אנו נעים באי-נוחות כשאנו קוראים בתורה. לא כל דבר אנחנו רוצים לדעת, לא לכל מקום אנחנו רוצים להיכנס.
פרשת "כי תצא" מכניסה אותנו כבר בתחילתה, לביתם של שלושה אנשים, אבל לא רק לביתם כי אם עמוק לתוך נפשם. הפרשה שולחת אלומות אור ומאירה שלושה מצבים שעלולים לעורר דילמות:
האחד, לאחר ניצחון במלחמה על האויב, רואה הלוחם אישה שבויה, יפת תואר וחושק בה. מה לעשות? מה מותר, מה אסור?
מצב שני, גבר הנשוי לשתי נשים. את האחת הוא שונא ואת השנייה הוא אוהב. הבן הבכור הוא מאשתו השנואה. האם מותר לו להעביר את זכות הבכורה לבן מאשתו האהובה?
מצב שלישי, הורים לבן שהוא נבל גדול. הוא בנם אבל הוא גם איום ונורא. מה לעשות איתו?
איזה מצבים לא נעימים!
כמה נוח לחזור לדינים העוסקים ביתום ובאלמנה, באביון ובעיוור שיש לעזור להם. למה התורה "גוררת" אותנו לבתים האלו, שיש בהם אזורים אפלים, בעייתיים כל-כך?
אולי כי יש בעיות בחיים ומוטב להניח אותן על השולחן. צריך לדבר על הדברים, גם כשהם קשים לדיון.
ייתכן והסמיכות שבה מופיעים שלושת המצבים קשורה למכנה המשותף ביניהם:
בכולם מתוארת סיטואציה שבה האדם לכוד ברגש כפול. יש שנאה ויש אהבה. מדובר במצבים שמעוררים תחושות אמביוולנטיות.
במצב הראשון, מדובר באישה שהיא בת לעם אויב. הרגש הטבעי אליה בסיטואציה הזו היא שנאה ותחושת דחייה. אבל יופייה משפיע בכיוון הפוך. הצרוף של השניים עלול להפוך אותה לקרבן להתעללות. אומרת התורה: לא. יש לנהוג בה בכבוד, לזכור שהיא יתומה ולהניח לה להתאבל על הוריה וכן הלאה. מבלי להיכנס לפסיקה ההלכתית בנושא, ניכר כי יש כאן הוראה להפעיל מערכת של בלמים ומתן יחס אנושי ורגישות, לאישה שנמצאת בסטטוס נמוך מאוד.
גם במצב של בעל לנשים שאחת שנואה והשניה אהובה, יש שוב שאלה של סטטוס, מי ייחשב בכור? התורה מביאה את הפסיקה בנושא: ""וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת-בָּנָיו, אֵת אֲשֶׁר-יִהְיֶה, לוֹ--לֹא יוּכַל, לְבַכֵּר אֶת-בֶּן-הָאֲהוּבָה, עַל-פְּנֵי בֶן-הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. " (דברים כא , טז). המילה " לְבַכֵּר" משמעה להעדיף, אבל " לְבַכֵּר" בהקשר זה משמעו להפוך את בן האישה האהובה לבכור.
לשון הקודש מחזיקה כאן בשתי משמעויות למילה אחת.
במקרה זה התורה פוסקת כי הבן של האישה השנואה, הוא זה שייחשב בכור. המעמד שלו נשמר למרות רגשותיו של אביו שמטים אותו לכיוון העדפת הבן של האישה האהובה.
שוב מופעלים כאן בלמים.
המצב השלישי הוא אולי הקשה מכולם. בן סורר ומורה שאיננו שומע בקול הוריו, זולל וסובא.
התורה אומרת כי הוריו צריכים לקחת אותו אל זקני העיר, להעיד עליו כי הוא סורר ומורה וכו' ואנשי העיר ירגמו אותו באבנים.
הרי זה מצב מחריד. גם אם הבן הוא אכן בחור איום ונורא, אז לא השכנה ולא המורים ולא הבוס שלו יכולים לבוא אל זקני העיר בטענות כלפיו, אלא רק הוריו.
איזה הורים יסגירו את בנם למשפט מוות?
איזה בלמים מופעלים כאן הפעם?
כשהתורה מטילה את התפקיד על ההורים, היא מטילה עליהם לכאורה, משימה בלתי אפשרית, אבל בעצם היא קוראת להם לקחת אחריות על בנם מבעוד מועד, כדי שמצבו לא יתדרדר חלילה, להגדרה של בן סורר ומורה.
הבלמים הם מול אפשרות של פינוק יתר והסרת גבולות בחינוך הבן, דבר שעלול להביא להידרדרות העולם המוסרי של הבן.
בשלושת המצבים האלו, מערכת השיפוט של האדם עלולה להתערער בגלל רגשותיו. אלו מצבים שסמויים מהעין הציבורית ומתרחשים בחדרי חדרים, וקודם כל בחדרי הלב.
התורה קוראת לאדם לעמוד על המשמר במצבים מורכבים כאלו, ולצאת ולהלחם בנטיות לבו כשהן עלולות להטעות אותו להחלטות שגויות.
