סנפשוט לפרשת "כי תבוא" – מלוא הטנא – הווה ועבר, יחיד ורבים
 

איך כדאי לומר תודה אישית לריבונו של עולם?

נניח שיוסי ממטולה הוא יהודי שמאמין כי יבול התפוחים השנה הצליח בזכות ה'. איך הוא יודה לו?
אומרת התורה: כשיצאו הפירות הראשונים, הביכורים, שים אותם בטנא וקח למקום שה' יבחר לשכן שם את שמו. כשתפגוש שם את הכהן שיכהן באותם ימים, תאמר לו: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. " (דברים פרק כו פס' ג)
למה התזכורת הזו של מימוש ההבטחה של ה' לעם ישראל? ומה ההמשך?
הכהן ייקח מידך את הטנא, יניח אותו לפני מזבח ה' ואז אתה תאמר – רגע, מה לומר?
האם לומר עכשיו תודה אישית בנוסח: "אני יוסי ממטולה רוצה לומר לה' תודה על שנה פורייה?" אולי להוסיף גם קצת היסטוריה משפחתית: "סבא שלי נטע את המטע עוד בתקופת התורכים ואני כנכדו..."
אבל מסתבר שהתורה מצווה על נוסח אחר לגמרי: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱל-ֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ...וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה... וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, ה'. " (שם פס' ה-י).
מי זה אותו האב הארמי האובד? יעקב? או אולי בניו, ראשי השבטים שנולדו בביתו של לבן הארמי? ולמה שוב להזכיר את סיפור העבדות במצרים? הלוא עכשיו זה רגע משמח, אז למה להעלות נשכחות? ואיך זה שכשאדם בא להציג את עצמו ולומר תודה לה', אז ריבונו של עולם שם מילים בפיו ומדריך אותו איך להציג את עצמו? אחרי הכל נראה שמי שהלך כאן לאיבוד זה דווקא יוסי ממטולה. 
ובכן, יש לנו את הסיפור האישי שלנו ויש את הנרטיב הלאומי. יש זיכרון פרטי ויש זיכרון קולקטיבי. כשיוסי ממטולה או מבית-אל מגיע לירושלים עם הטנא, הוא מצטווה להציג את עצמו ולספר את סיפורו של יוסי, בן לעם ישראל.
הוא מתחיל בהווה, בגוף ראשון יחיד - אני, וממשיך לגוף ראשון רבים - אנחנו, הקולקטיב בזמן עבר, ומסיים שוב בהווה, בגוף ראשון יחיד, ובכך חוזר לסיפור האישי שלו.
למה כל זה? האם ריבונו של עולם זקוק לתזכורת של ההיסטוריה הלאומית של עם ישראל? למה הוא מצווה על יוסי לספר אותה?
אולי כדי שיוסי יחזור וישנן את הנרטיב הקולקטיבי של עם ישראל. שלא יסתכל רק על חתיכה אחת מהפאזל, בסיפורו האישי של יוסי ממטולה, אלא יראה את התמונה הכוללת, את הסיפור שלו כחלק מהרצף, כחלק מההיסטוריה הכוללת של עם ישראל.
כאשר הזהות האישית של היחיד תלושה ומנותקת מהזהות הקולקטיבית של עם ישראל, מהר מאוד יוסי ממטולה עלול להפוך לג'ו מפלורידה או ג'וזף מברלין ושני דורות אחר כך כבר לא ידע שהיה אי-פעם יוסי ממטולה.
 "ארמי אובד אבי" שם התחיל הסיפור של עם ישראל. אבי אבותינו היה ארמי אובד, והאבדן בזהות אורב גם לנו, אם לא נשנן שוב ושוב קודם כל לעצמנו: מי אני, לאיזה עם אני שייך וכלפי מי העם הזה מחויב מאז ועד היום.