סנפשוט לפרשת "וישלח" - לבד או ביחד?
 

שעת לילה מאוחרת. מחר יפגוש יעקב את עשיו אחיו. מפגש המעורר בו חרדה גדולה.
 הוא כבר העביר את כל רכושו ועבדיו את הנחל, אחר העביר את שתי נשותיו, שתי שפחותיו ואחד עשר ילדיו. צאן, בקר, גמלים, עבדים, משפחה גדולה...
"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ ..." (בראשית, ל"ב, כה).   האם הפסוק מתאר מצב פיסי - כולם הלכו ויעקב נותר לבד? או אולי רומז לנו הפסוק כי מדובר במצב נפשי, בחוויה פנימית של בדידות?

שתי נשים, ילדים, צאן, בקר... כיצד ניתן להרגיש בודד עם כל המשא הרב הזה? אולי כשכל היקר לך נתון בסכנה והאחריות על חייהם ושלומם של רבים כל-כך מוטלת על כתפיך, אתה עשוי לחוש בדידות.    
 ויוותר יעקב לבדו משמע -  גם לבד וגם בודד.
ואז, מתוך האפלה מגיחה דמות של איש, שתוקף אותו. ויעקב, שכבר נפגש עם כל-כך הרבה מלאכים בחייו, בחלום ובהקיץ, מזהה שמדובר במלאך, למרות שנראה כאיש. ..."וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר." (שם, ל"ב, כה ). כל הלילה הם נאבקים, וזה מפתיע.
יעקב, שמרגע ההיכרות שלנו אותו, זוהה כבן הקטן, כאיש שמבשל באוהל, שבורח מפני אחיו הגדול והחזק, שחרד כל-כך מפני המפגש החוזר עם אחיו, יעקב שאולי בעיני עצמו הוא חלש וחסר אונים – מתגלה כאדם חזק.

הוא התגלה כבעל כוח עצום כשגולל לבדו את האבן הכבדה מעל פי הבאר, אבן שהרועים כולם יחד היו מגוללים אותה, והנה שוב, בהיותו לבד הכריע את המלאך או לפחות, לא נוצח על ידו.
השחר עומד לעלות והמלאך מבקש מיעקב שישלח אותו. יעקב מתנה את השחרור בברכה מפי המלאך והמלאך מברך: " וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. " (שם, פסוק כ"ט).
הברכה היא למעשה מעין שיקוף: הרגשת לבד, חשבת שאתה חלש – אבל אתה חזק, אתה יכול.         
 השם "ישראל" הוא תזכורת תמידית ליכולת הזו, העוברת מדור לדור ומייחדת את העם הזה.
עם ישראל, שחש לעתים בודד וחסר-אונים – הוא יכול והוא חזק. ולפעמים צריך רק להחזיק מעמד, להמשיך ולהיאבק בחשיכה ולהמתין עד עלות השחר.
אני מאחלת לכולנו שגם בשעות של חשיכה ובדידות, נמצא בנו את הכוחות להיאבק, וכשיעלה השחר – גם לזכות בברכה.