סנפשוט לפרשת "ויקהל" – להצטרף או לא להצטרף לקהל?

האם החטא של עגל הזהב מאחורינו?

הפרשה שלנו מתחילה בציווי על שמירת השבת וממשיכה בתהליך הארוך והמפורט של עשיית המשכן. ומה עם חטא עגל הזהב? האם הכל נשכח?
בפרשה הקודמת קראנו שקיומו של עם ישראל עמד בסימן שאלה. משה שבר את לוחות הברית, סילק את העגל והמשתחווים לו, ביקש מחילה ואחר כך קיבל את הלוחות השניים. האם עכשיו חוזרים למלאכה כאילו כלום?
ובכן, קודם כל  -כן. היה חטא, הייתה תשובה וממשיכים הלאה. לא דשים בזה עוד ועוד.
עם זאת, מתוך הפסוקים נרמזת מעין השוואה, בין עשיית הקודש של המשכן, לחטא של עגל הזהב.  ההשוואה הזו באה אולי ללמד אותנו איפה טעינו, מה עשינו רע...
שיעור המוסר כאן אינו מפורש אלא נמסר ברמיזה. אבל קודם כדאי להבין - מהו חטא?
לעיתים חטא מקורו בהחטאה, מעין טעות בכיוון.  ה -Waze  הפנימי שלנו שגה ותעתע בנו. נכון, האחריות נשארת שלנו. היינו צריכים לבדוק, לוודא, להתייעץ. אם עגל הזהב היה חיפוש אחרי עבודת אלילים, אז באמת קשה לחזור לסדר היום.
אבל אם הוא היה "טעות (חמורה!) בניווט", כלומר רצון לעבוד את ה' אך בדרך שגויה, אזי ייתכן ונוכל לראות בפרשה הזו סוג של תיקון, לימוד מחדש של הדרך הנכונה.
ההשוואה נרמזת לנו בכמה נקודות. בעגל הזהב נכתב: " וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן" (פר ק לב פס' א) ואילו כאן הפרשה נפתחת בפסוק: " וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."
יש לפנינו שני סוגים של התקהלויות, כאשר בחטא העגל העם הוא המתקהל ויוזם מעשה, בעוד שכאן משה הוא המקהיל את העם.
בעגל הזהב העם הוא שמצווה ומכתיב את האירועים: " וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ." (שם פס' א). ובפרשה הזו מתאר הפסוק את פנייתו של משה אל העם ומסירת הציווי של ה': " וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:  אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. (שם פס' א).
יוזמה היא דבר מבורך, התקהלות והתאחדות לעשייה משותפת, גם היא נהדרת, אבל כשמדובר בענייני קודש, מי שמנהל את העניינים הוא הקב"ה, שמוסר את ההוראות למשה עבדו, שמסר ליהושע, שמסר לזקנים, שמסרו לנביאים, שמסרו לאנשי כנסת הגדולה...
יש סדר בעבודת הקודש, שמוכתב מלמעלה ונמסר לעם על ידי השליחים הראויים. כאשר הסדר הזה מופר, והעם מכתיב למנהיגים את הפעולות, אז כפי שמתואר במעשה עגל הזהב, הלשון של הכתוב רומזת מה יקרה בהמשך: " וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן" (פרק ל"ב פס' ג). ואילו בפרשת בניית המשכן נאמר: "וַיָּבֹאוּ כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ..."(פרק ל"ה פס' כא).
אולי ניתן ללמוד כאן, כי בענייני קודש, כאשר היוזמה והניהול מגיעים מלמטה, מההמון ולא מהמנהיגות הרוחנית, מהר מאוד מתרחשת התפרקות. ואילו באיסוף התרומות למשכן, שנעשה בדרך של ציווי והזמנה כאחד,  יש תחושה של תיקון: הלב נישא מעלה והרוח נדיבה.
אני מאחלת לכולנו שנדע להבחין בין התקהלות שסופה התפרקות לבין התקהלות שתוביל לבניה אמיתית, חיצונית ופנימית כאחד.