סנפשוט לפרשת "ויצא" – לבן או שחור?
לבן הארמי שבחילוף אותיות שמו נקבל- נבל הרמאי, מרמה את יעקב, ובמקום להעניק לו את בתו רחל לאישה, בחסות החשכה הוא מחליף אותה בלאה. "וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה; וַיֹּאמֶר אֶל-לָבָן, מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי--הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי ..." (בראשית כט, כה).
באלף דרכים שונות ומשונות מוסיף לבן ומרמה את יעקב שוב ושוב, ומתעוררת השאלה: למה התעקשה רבקה לשלוח את בנה האהוב, הישר אל זרועותיו של אחיה הרמאי, הרי וודאי שהכירה אותו היטב?
ייתכן והתשובה לכך מצויה בפרשה הקודמת. גם רבקה, בחסות חשכת עיוורונו של יצחק, החליפה בין הבכור לצעיר. האם היא שגתה בפעולתה? ודאי שלא. יעקב הוא הבן שהיה ראוי לברכת יצחק.
האם אנו מצטערים על מעשהו של לבן? האם היינו מוותרים על לאה אימנו? על בניה שביניהם גם יהודה, שממנו יצא המשיח?
נראה שכל דרך ההתגלגלות של משיח בית דוד מעוררת תמיהה ואי-נחת, החל מבנות לוט שמהן יצא מואב, בהמשך לאה ויעקב, אחר יהודה ותמר, רות ובועז עד לדוד בן ישי.
לפעמים המעשה נראה לא ראוי, אך התוצאה מבורכת. זה לא דפוס שיש לפעול על פיו, חלילה, אך כדאי להכיר בכך שזו עוד דרך נסתרת בה מנהיג הקב"ה את עולמו.
בעוד עינינו תלויות בסבא יצחק הצדיק, חלק מתכונותיו של סבא לבן הערמומי נדרשות לנו לא פעם. עם ישראל, שבכל דור ודור עומדים עליו לכלותו, לומד להערים על שונאיו – על מנת לחיות. יודע לחפש את נקודות העיוורון אצל אויביו ולנצלן לטובתו.
אני מאחלת לכולנו, שנדע כשצריך, למצוא בנו גם את הערמה, כדי לפלס את דרכנו בין תחבולות השנאה והשקר מסביבנו, לטובת חיים של יושר ואהבה.
