תערוכתה בסוד הדברים של סיגל אדלמן הנה מעין מסע אישי במרחב ובזמן. כאמנית יוצרת, המתבוננת בעין בוחנת ורגישה על המתרחש סביבה וכאשה ש"חצתה את הקווים" ונדדה בין עולמות אל ארץ לא נודעת.
"לחזור בתשובה היה עבורי אבדן. הפחד מאובדן שיתק אותי למשך כמעט שלוש שנים. אובדן הקשר עם משפחתי, אובדן הקשר עם חברותי, אובדן הקשר עם החיים שהכרתי ואהבתי, הפחד הגדול מאובדן היצירה. יותר לא אכתוב. יותר לא אצלם. לא אצור! מעבר להרי החושך של בני ברק וירושלים ממתינים לי חיים זרים. הייתי משותקת מפחד."
(מתוך הספר "סודות וצללים")
אדלמן אכן עברה מן העולם החילוני אל הדתי, שומר המצוות, ולמרות הפחד לא זנחה את מצלמתה ונטלה אותה עמה במעבר זה.
מסע זה של סיגל הוא אמנם אישי אך במקומות רבים הוא נפרש ומשיק לכללי, לחברתי, לסך הזרמים, ההתרחשויות, הנופים, והניואנסים אשר מהווים את מארג חיינו במקום הזה.
התערוכה מזמנת לבאים בשעריה חוויית התבוננות של 360 מעלות בהוויה (היהודית-ישראלית) המקומית. נושאי התערוכה, כתחנות של "מעבר" יאפשרו לצופה לצאת אל מעבר לנראה ולהגיע, דרכן, אל מחוזות הזיכרון והגעגוע. אל הפינות החבויות של הכמיהה והספק, הידיעה והחשש.. אל הפשטות והמורכבות גם יחד המהווים את מערכת היחסים שבין המקום לבין האדם שבו, או מולו. מושאי צילומיה במהלך שנות יצירתה מספרים את סיפור הדרך כיומן מסע.. אישי ולאומי גם יחד : דרדר באגרטל כ"טבע ישראלי דומם" שואל שאלות על פריחה ועל קמילה ועל שלבי הבין לבין. דיוקנאות של נשים, המצולמות בשחור לבן, פורשים בפנינו ריבוא גווני ביניים של זהויות הנעות בין קודש לחול. נופי ירושלים של מעלה ושל מטה נשברים לעינינו למצבור פרגמנטים התלושים מן המציאות אך בד בבד הם מאוחדים לפנינו יחדיו כמקבץ של מפת דרכים עירונית רוטטת, נושמת ונעה לקצב פעימות הלב של הווייתה.
כמעשה אוקסימורון, אדלמן צופנת וחושפת את סודות המקום בכל פעם שהיא מאפשרת לנו להתבונן כהרף אל הנראה. הצמצם אמנם נפתח, אך אנו, בראותנו את הנגלה, אין אנו בטוחים כלל כי אמנם גלוי הוא. האם עינינו צופה כעת בידוע, בברור, או אולי בסוד... שבכישרון רב מוצפן... והוא זה שלמעשה גלוי בפנינו ?   ...לסיגל הפתרונים.
הסוד של סיגל מצוי ב"סדקים" ובחיבורים, הבלתי אפשריים לכאורה, במראות ירושלים אותם היא מצלמת בימים אלו. נצחים של יומיום שרב בהם מרחק הקבלה והתימהון. סוד כבן לוויה פואטי המלווה את יצירתה מזה שלושים שנה, מתחילת דרכה כצלמת של נופי הנפש ולחישות המרחב. וממרחק השנים, אנו רואים אותו נחבא ומגיח לסירוגין מבין צללי הנופים, אבני המרצפת וכתמי האור העוטפים ומגיחים אל מעבר למושאי הצילום, כמזמור הלל להוויה של מקום ורגע.
 
ישראל רבינוביץ
אביב, 2018
 

התערוכה "בסוד הדברים" מסכמת 30 שנות עשייה שלי בצילום ואמנות. התערוכה גם מייצגת את המעבר  שלי, הפיסי והמטפורי מתל אביב לירושלים, מדיזינגוף למטרסדורף, מחיי אומנות לחיי אמונה - ואמנות.
התערוכה הזו היא גם סיכום של מסע.
אם נסתכל על חיינו כמסע מתמשך, אז לפעמים יש לנו נקודות בחירה מכריעות בחיינו, כמו בחירת בני זוג, בחירת לימודים, עבודה, מקום מגורים וכדומה. אבל יש גם הרבה מסלולים שנאלצנו לצעוד בהם בלית ברירה, לפעמים בשמחה ולפעמים בכאב, כמו למשל אבדן של אדם היקר לנו, ואפילו המעבר מילדות לבגרות.
במסע הזה של חיינו עולות בנו לפעמים הדילמות: מה לקחת איתנו ומה להשאיר מאחור?
כשהתבוננתי בתערוכה הזו עלה בי, בהקשר זה,  זיכרון ישן:
כשהייתי בת תשע, במין הבזק של תובנה פתאומית, תפסתי כי יום יבוא בעתיד הרחוק, ונקודת המבט שלי על העולם תשתנה. ואז אולי אתייחס בזלזול לתחושות והתובנות של אותה הילדה בת התשע.
האפשרות הזו מאוד קוממה אותי. זה נראה לי ממש בגידה להתכחש כך לעצמי והחלטתי, שלעולם לא אתייחס בזלזול אל הילדה שהייתי. תמיד אמשיך לכבד את נקודת המבט שלה, גם אם היא תשתנה בעתיד.
השתדלתי להישאר נאמנה להבטחה הזו לאורך כל הדרך. הבטחה עקרונית שלא להפנות עורף לתובנות השונות בתחנות הרבות של חיי.
אני רואה בתערוכה הזו ביטוי למימוש ההבטחה. הבטחה של זיכרון מתוך עמדה של כבוד וחיבה.
בעבודות בתערוכה ניתן לראות את הניגודים והדיאלוגים בין ילדה לנערה, בין הקוץ והפרח, ובין ירושלים העתיקה והחדשה.
בסדרה "נשים בשחור ולבן" שהוצגה במוזיאון היהודי בברלין במהלך השנה האחרונה, ומוצגת כעת במוזיאון היהודי בפרנקן שבגרמניה, יש קריאה להקשבה הדדית, לסובלנות בין המגזר הדתי לחילוני. לא רק מתוך הרצון להבין את "האחר", אלא מהשאיפה להרחיב את "האני" שלנו, לנסות להכיל בתוכנו קולות נוספים, מנוגדים לעיתים. בסוד הדברים, עמוק בתוכי, אני חיה עם עולמות מנוגדים, והמתח ביניהם. החיפוש אחר הדיאלוג בין הקולות השונים, משמש לי גם מקור ליצירה. 
אני בת לעם ישראל, העם העברי שתמיד עובר ממקום למקום, אבל גם שומר על העבר שלו. אנחנו חיים את המתח המתמיד בין הרצון לצמוח ולהשתנות לבין הצורך להישאר אותנטיים ונאמנים למקור.