המדבר הוא מקום שנדמה, כי הזמן עמד בו מלכת. אין לבלוב ואין שלכת.
הוא גם נראה כמקום פתוח וחסר גבולות ובכל זאת, ספר במדבר פותח בציון זמן מדויק, והתמונות שעולות בפרשה, נראות כלקוחות ממגרש מסדרים צבאי: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם..." (במדבר פרא א' פס' א).
בראש חודש אייר, שנה לאחר היציאה ממצרים, שבמהלכה קיבל עם ישראל את התורה, ובנה את אוהל מועד ואת כלי המשכן, מגיעה ההוראה: להתפקד!
זהו ציווי נדיר מאוד, כי באופן כללי יש איסור על ספירה של בני ישראל. ההוראות להתפקדות הן מפורטות: משה ואהרון, כל פעם יחד עם ראש בית אב של שבט, יספרו את בני אותו השבט. כך בכל השבטים, חוץ משבט לוי. הספירה תחול על גברים בני עשרים ומעלה.
שוב ושוב, באותו נוסח, נמסר הדיווח היבש: "וַיִּהְיוּ בְנֵי-רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל, תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, לְגֻלְגְּלֹתָם כָּל-זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כֹּל יֹצֵא צָבָא. פְּקֻדֵיהֶם, לְמַטֵּה רְאוּבֵן--שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת. לִבְנֵי שִׁמְעוֹן, תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם: פְּקֻדָיו, בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם--כָּל-זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כֹּל יֹצֵא צָבָא ..." (שם פס' כ-כא)
למה הנוסח הזה, שחוזר על עצמו באריכות? למה לא לקצר ולדווח: בני ראובן מספרם כך וכך, בני שמעון מספרם כך וכך...
ובכן, כאשר אנו קונים תפוחי אדמה, אנחנו חוטפים אותם בזריזות ולפעמים מסתפקים בשקית ארוזה. אבל כשבודקים אבני חן, יהלומים למשל, כל אבן נבחנת בקפידה, ערכה נאמד ונמסר בכובד ראש.
כך בספירת בני ישראל, הם נספרים אחד אחד על ידי משה, אהרון וראש השבט. יש כאן מימד אישי והכרה בערך של כל אחד מבני ישראל, והדיווח היבש והמפורט, דווקא רומז על ערכו העצום של כל שבט בישראל.
כמו אבני חן המשובצות בכתר, כך שבטי ישראל ממוקמים סביב משכן העדוּת. " בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ: מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ". (פרק ב פס'ב)
עם ישראל מחולק לארבעה מחנות בני שלושה שבטים כל אחד. לכל מחנה יש מנהיג. משה מוסר את חלוקתם ומיקומם ביחס למשכן: מחנה יהודה ממזרח, מחנה ראובן מדרום, מחנה אפרים ממערב ומחנה דן מצפון. כך גם סדר הצעידה - כשיהודה בראש.
סביב משכן העדוּת ממוקם שבט לוי במחנה פנימי יותר. שבט לוי, היחיד שלא היה שותף בחטא העגל, נׅספר בהמשך הפרשה, מבן חודש ומעלה, ותפקידו המיוחד לו, "שומרי משמרת הקודש", נמסר שם בפירוט.
בתוך כל המערך הזה - החלוקה למחנות, מיקומם, ההוראות איזה מחנה צועד ראשון ומי אחרון, ניכרת תשומת לב ורגישות לאיזון ושמירה על "שלום הבית" של כל עם ישראל. ניתן ללמוד מכאן שאחדות ותפקוד נכון של עם, כרוכים דווקא בחלוקה למחנות, שעליהם ממונים מנהיגים הנקראים "קרואי העדה".
דרך החלוקה למחנות ניתן לעקוב אחר הדינאמיקה הפנימית בתוך העם. מי מתחבר למי. ניתן להבחין כי יש שמירה על המעמד המיוחד של השבטים צאצאי האמהות, רחל ולאה, לעומת בני האימהות זלפה ובילהה, וכן גם נלקח בחשבון מי נולד קודם, מי גילה מנהיגות ומי הפגין דבקות בה'.
יהודה צועד ראשון אך שבט ראובן מקבל את הכבוד להיספר ראשון. לוי מקבל קרבה ומעמד מיוחד. אשר, בנה של זלפה, שהייתה שפחת לאה, היה הצעיר מבני השפחות. שבט אשר חובר לשבטים דן ונפתלי צאצאי בלהה, שפחת רחל. האם ירגיש בנוח? ייתכן וכדי לחזק את מעמדו, אז למרות שנפתלי נולד ראשון, שבט אשר נׅספר לפניו.
כל הפרטים הקטנים לכאורה, ראויים להיבחן בקפידה. ניתן ללמוד כאן איך מחפשים איזון נכון וחיבור מתאים בין יחידים וקבוצות שונות בתוך העם.
ערכנו נמדד לעתים דרך נתונים שאין בידנו לשנות, אך יש כאלו שתלויים בנו ובמעשים שלנו.
אני מאחלת לכולנו, שנדע לצעוד יחד כעם אחד, המחולק למחנות שונים, תוך הכרה ביכולות ובשליחות הייחודית לכל קבוצה ולכל אחד מאיתנו.
