קשה לתפוס רוח. היא נעה ובלתי נראית. לעומת זאת, לפעמים הרוח יכולה לתפוס אותנו. אנו גלויים, חשופים ואכן, נתונים לפעמים למצבי-רוח.
בפרשת "בהעלותך" מנשבות רוחות מסוגים שונים: רוח נבואה, רוח מדבר ולמעשה, חלק מהרוחות כבר הופיעו בפרשה הקודמת, פרשת "נשא": "...אִישׁ, אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ..." (במדבר פרק ה' , ל).
לעיתים רוח של קנאה אוחזת באדם. הוא יכול קנא לאשתו, בצדק או שלא בצדק, והוא יכול לקנא גם בנושאים אחרים. "...הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי..." (שם פרק יא פס' כח), כך שואל-משיב משה ליהושע, שמציע לכלוא את אלדד ומידד כיוון שנחה עליהם רוח הנבואה, לא ממש לפי התכנית.
למי יש מונופול על הרוח?
פרשת "בהעלותך" משופעת בעליות וירידות והרבה מאוד מתח שמצטבר, בין העם למנהיגים, בין אלוקים לעם ולבסוף, אפילו בארזים נופלת שלהבת – ורוחות רעות של מׅרמוּר וחוסר אמון, נושבות גם בין האחים המנהיגים-נביאים, אהרן מרים ומשה.
הנפילה מתחילה בקצה המחנה, ממשיכה למרכז, בקרבו של העם, ומגיעה עד למנהיגות שבראש המחנה.
בתחילת הפרשה דווקא יש התרוממות הרוח. אהרן הכהן מקבל הנחיה להעלות את הנרות במנורה ובהמשך מפורטת עבודת הלויים, ונראה כי העם נכנס לשגרה של ההליכה במדבר בהנחייתו של אלוקים. "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן.... " (שם, י' פס' לה) המילה "ויהי" לרוב מבשרת צרות, ואכן הנה מגיעה הנפילה. " וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי ה'; וַיִּשְׁמַע ה', וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ה', וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל-ה', וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ." (יא פס' א-ב)
העם מתלונן ונענש באש שמכה בשולי המחנה. האירוע הזה צריך לשמש סימן אזהרה, אבל העם לא נזהר.
" וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר." (פרק יא , ד) יש קבוצה שיוצרת דמורליזציה ומעוררת את העם להתלונן ולבכות ולילל מגעגועים לאבטיחים ולבצלים ולדגים שאכלו חינם במצרים. העם מאס במן ורוצה שינוי בתפריט – רוצים בשר!
" וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ, לְפֶתַח אָהֳלוֹ; וַיִּחַר-אַף ה' מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע" (יא פס' י).
בני ישראל כל-כך שקועים בעצמם ובבׅכיים, עד כי אינם ערים לסכנה הגדולה שהכניסו עצמם אליה. קודם כשהעם התאוננו רע נאמר על ה' "ויחר אפו" ואש ה' בערה בעם בקצה המחנה. עכשיו נאמר:' "ויחר אף ה' מאוד." מה עומד לקרות עכשיו? האם כולם יעלו על המוקד?
משה שמבין את מצבו המסוכן של העם נחלץ להצילו בדרך מעניינת: הוא מתלונן לאלוקים על העם. בתלונתו עליו, הוא מדמה את העם לתינוק. " הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה--אִם-אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ: כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו." (שם פס' יב)
האם אפשר לכעוס על תינוק מתייפח? פעוט שרוצה במבה?
משה רבנו מוצא דרך ללמד זכות על העם כשהוא מציגו באופן מגוחך אך גם מעורר חמלה. הוא מסיט את הדיון מתלונתו של העם קשה העורף וכפוי הטובה, לקושי שלו עצמו לשאת את העם בחיקו, כתינוק כבד.
בתוך ה"תלונה" מבליע משה גם תזכורת של השבועה של ה' לאבותיו של העם, אברהם יצחק ויעקב, בקשר לאדמה.
תינוק, אדמה, אבות. זה מצליח. במקום להכות בעם מכה קשה, ריבונו של עולם מבטיח כי העם יקבלו בשר- ..."עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם, וְהָיָה לָכֶם, לְזָרָא " (יא פס' כ).
אך קודם ה' נענה למצוקתו של משה ופוקד עליו לכנס שבעים איש מזקני העם סביב אוהל מועד. " וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן, וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל-שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים; וַיְהִי, כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וַיִּתְנַבְּאוּ, וְלֹא יָסָפוּ " (יא פס' כה).
האם ניתן לחלק רוח? ומה משיב משה לקריאתו של יהושע לכלוא את אלדד ומידד, שממשיכים ומתנבאים? " וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יה', נְבִיאִים--כִּי-יִתֵּן ה' אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם. " (יא פס' כט)
גדולתו של משה באה לידי ביטוי גם בנקודה זו, שאין הוא רואה במנהיגותו ובקבלת הנבואה קניין אישי, או מעמד. להפך, מבחינתו - הלוואי וכל העם היו מקבלים נבואה.
אני מאחלת לכולנו שנקבל גם אנו משהו מרוחו של משה... משהו מהנדיבות והענווה ואהבת ישראל, וברגעי הנפילה שלנו, שכמוהו נדע ללמד זכות על עם ישראל.
