שני יהודים מתקוטטים ... למה מספרים לנו על זה?
בתוך הפרשה, שמדברת על עבודת הכוהנים ועל החגים והמועדים שעם ישראל מצווה לחגוג, מופיע פתאום תיאור של קטטה: "וַיֵּצֵא בֶּן-אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא בֶּן-אִישׁ מִצְרִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית, וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. (ויקרא פרק כד פס' י' ). זו פעם ראשונה שאנו שומעים את ההגדרות: ישראלי וישראלית.
כבר נתקלנו בעבר בקטטה שפרצה בין שני יהודים: "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים. " (שמות פרק ב' פס' יג).
למה הכתוב לא מתאר אותם גם בפרשה זו כ"עברים"?
אולי כי יש כאן משהו נוסף, שקשור לזהותם של המתקוטטים: אחד מהם הוא בן לאישה ישראלית אולם אביו הוא מצרי. למה הכתוב מציין את זה? ייתכן ויש לזה קשר למה שמתרחש בהמשך: וַיִּקֹּב בֶּן-הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת-הַשֵּׁם, וַיְקַלֵּל, וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל-מֹשֶׁה" (ויקרא פרק כד פס' י).
חז"ל אומרים כי אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו. לא ידוע לנו על מה התקוטטו אך ברגע של כעס, בנם של האישה הישראלית והאיש המצרי - קילל. הוא לא קילל את האיש איתו התקוטט כי אם את ה'. למה?
אולי זו הייתה דרך לפגוע באיש הישראלי? אולי הקטטה נגעה למשהו הקשור לדרך ה'?
משהו פנימי, עמוק יותר, נחשף פתאום. אולי התעוררה שאלה קשה של זהות: מי אתה באמת? בן של אישה ישראלית שה' הציל אותה מהשעבוד, או בן של איש מצרי שה' הכה את ארצו ובני עמו? האם אתה אסיר תודה לה', או נוטר לו על מעשיו?
אבל יש כאן גם משהו נוסף. בני ישראל יצאו ממצרים, אבל יש ביניהם כאלו שמצרים לא יצאה מהם, אלא דבקה בם. יש בתוך בני ישראל אנשים שקשורים רוחנית ותרבותית לארץ מצרים בה גדלו והתחנכו.
התורה ניתנה לעם ישראל ואיתה חוקים ומשפטים חדשים, המבטאים תרבות ומוסר אחרים. "קדושים תהיו" נאמר בפרשה הקודמת כלומר - נבדלים מעמים אחרים.
האם כל בני ישראל מסוגלים לכך?
בתוך העם יש כאלו המתחבטים בחשאי בשאלות אלו של אמונה וזהות. בנם של האישה הישראלית והמצרי, מסמל את האדם ששתי תרבויות שונות נלחמות על נפשו. המאבק הוא בתוכו ודרושה הכרעה.
כאשר הוא מקלל את השם, במילה " וַיִּקֹּב " טמונות מספר משמעויות: קודם כל נקב, חור, יצירת חלל. יש כאן חילול הקודש, אבל ייתכן גם שמהצליל שבמילה וַיִּקֹּב – נרמז כי האיש כבר קבע, והחליט סופית על הזהות והשייכות שלו - מצרים. הוא בחר להפנות עורף לדרך ה', לישראליות שבו.
דבר אחד הוא להתחבט בשאלות של זהות ודבר אחר הוא לפעול ולעשות. דיבור הוא מעשה. מי שמקלל את ה' עובר עבירה חמורה, אך גם פוגע בשומעים. "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. הוֹצֵא אֶת-הַמְקַלֵּל אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל-הַשֹּׁמְעִים אֶת-יְדֵיהֶם עַל-רֹאשׁוֹ; וְרָגְמוּ אֹתוֹ, כָּל-הָעֵדָה. " (שם פס' יד).
מי שקילל את ה' באזני אחרים, כמו הטיל אבן בנפשם ולכן האבן הזו תוטל בו בחזרה, על ידי השומעים. העונש הקשה הזה, שמבוצע על ידי העדה, הוא סימון של קו אדום גם לחופש הביטוי.
לא הכל יכול להיאמר. יש דיבור שהוא אסור, שהוא הרסני ונתפס כסוג של אלימות ממש כמו מכה. זה נרמז מהמשך הפסוקים הדנים בפגיעות מסוגים שונים: " וְנֹקֵב שֵׁם-יה' מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ-בוֹ כָּל-הָעֵדָה... כִּי יַכֶּה כָּל-נֶפֶשׁ אָדָם--מוֹת, יוּמָת. וּמַכֵּה נֶפֶשׁ-בְּהֵמָה, יְשַׁלְּמֶנָּה--נֶפֶשׁ, תַּחַת נָפֶשׁ." (שם, פסוקים טז-יח).
ראוי לציין כי עונשים חמורים אלו בוצעו לעיתים נדירות ביותר, ומתוך התורה שבעל-פה אנו יודעים כי חלק מהעונשים כמו "עין תחת עין" הומרו ושונו לתשלום פיצויים ולא פגיעה בעין בפועל .
אני מאחלת לכולנו, שאחרי אלפיים שנות גלות בהן התפזרנו בין עמים ותרבויות שונים, שנחדל מהמאבק בין הכוחות ה"ניציים" שבתוכנו, אלא נגיע לשלום ואחדות, תוך שיבה אל הישראליות המקורית שלנו.
ל"ג בעומר שמח ושבת שלום, מירושלים.
